דיווח על גניבת רכבו וגילה שהרכב נלקח מחצר ביתו על ידי מפרק מורשה

אדם נכנס למגרש מכוניות ויוצא עם רכב לאחר ששילם עליו. לאחר מספר שבועות מגלה שהרכב נפרץ ונגנב. מדווח על גניבה במשטרה רק כדי לגלות מאוחר יותר שמי שלקח לו את הרכב היה כונס נכסים. תביעה שהגיש בביהמ"ש- נדחתה

הסיבה?

מגרש המכוניות שמכר את הרכב נמצא בהליכי פירוק והבעלים של הרכב היא בכלל חברה אחרת.

בית המשפט השלום (השופט אילן סלע) בפסק דין מקיף לגבי מעמד מרשם משרד התחבורה- קובע כי רישוי הרכב משמש כאינדקציה מאד חשובה למי שרוצה לטעון מאוחר יותר שהרכב שלו.

התובע במקרה זה שילם על רכב והפסיד את מלוא התשלום – ואת הרכב.

כדאי להבין שעצם המצאות הרכב בידי מי שמוכר אותו איננו מספיק- יש מעמד חשוב לרישיון הרכב ויש לקבל את רישיון הרכב המקורי!

 

בית משפט השלום בהרצליה
   
ה"פ 60518-01-15 פתאל נ' קל אוטו בע"מ

 

בפני כבוד השופט  אילן סלע
 

כרמי פתאל
ע"י ב"כ עו"ד עידית רז הראל

 
המבקש
 

נ ג ד

 

 

1. קל אוטו בע"מ
2. קל – אוטו שירותי מימון (1998) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מיטל תורג'מן-כהן

 

 

 

המשיבות

 

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק המכר, תשכ"ח-1968: סע'  34

 

מיני-רציו:

* סעיף 34 לחוק המכר, שעניינו "תקנת השוק", קובע כי יש צורך בהתקיימות שישה יסודות מצטברים לשם הכרה בזכות הבעלות של קונה נכס, חרף קיומה של זכות נוגדת בנכס במועד רכישתו. במקרה הנדון, בית המשפט קבע כי המבקש לא היה תם לב במועד רכישת הרכב באשר לבעלות החברה ברכב, ובוודאי לא ניתן לומר כי הוא הרים את הנטל להוכחת תנאי זה.

* חוזים – מכר – תקנת השוק

* קניין – בעלות – תקנות השוק

.

בקשה להורות כי רכב מספר רישוי 5369671 (להלן: "הרכב") הינו בבעלות המבקש ולהורות למשיבות המחזיקות בו להשיבו לידיו.

.

בית המשפט דחה את התביעה, בקובעו כלהלן:

סעיף 34 לחוק המכר, שעניינו "תקנת השוק", קובע כי יש צורך בהתקיימות שישה יסודות מצטברים לשם הכרה בזכות הבעלות של קונה נכס, חרף קיומה של זכות נוגדת בנכס במועד רכישתו: קיום עסקת מכר; הממכר הוא נכס נד; המכירה בוצעה על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; המכירה הייתה במהלך הרגיל של עסקי המוכר; הקונה קיבל את הממכר לחזקתו; הקונה פעל בתום לב.

הנטל להוכחת יסודות אלה מוטל על הטוען לתחולת תקנת השוק, ובמקרה דנן על המבקש, ונוכח משמעותה של תקנת השוק בשלילת זכות הקניין מהבעלים המקוריים נקבע כי "יש למקם את רף הדרישות שבאותו סעיף גבוה ככל שניתן, במידה שתצדיק הקניית הנכס לקונה".

במקרה הנדון, מכלול התמיהות והסתירות בגרסת המבקש ובנו יחד עם הימנעות המבקש מלהצטייד עם עדויות וראיות נוספות, הן מטעם החברה והן באשר לתמורה, מביאות למסקנה כי המבקש לא היה תם לב במועד רכישת הרכב באשר לבעלות החברה ברכב, ובוודאי לא ניתן לומר כי הוא הרים את הנטל להוכחת תנאי זה.

 

פסק דין

 

בפני בקשה להורות כי רכב מספר רישוי 5369671 (להלן: "הרכב") הינו בבעלות המבקש ולהורות למשיבות המחזיקות בו להשיבו לידיו. כן נתבקש להורות לאגף הרישוי במשרד התחבורה ולמשטרת ישראל לרשום את המבקש כבעל הרכב.

 

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

  1. לטענת המבקש ביום 3.03.11 הוא רכש, באמצעות בנו, מר בני פתאל (להלן: "בני"), את הרכב מחברת סנטרל קאר יד ראשונה בע"מ שעיסוקה במכירת כלי רכב (להלן: "החברה"), ממגרשה עיר פתח-תקוה. יצוין כבר עתה כי בחלוף כחודשיים ממועד מכירת הרכב, החלה החברה בהליכי פירוק.

 

  1. בין המבקש והחברה נחתם זיכרון דברים שהיווה למעשה הסכם למכירת הרכב (להלן: "זיכרון הדברים"). המבקש שילם לחברה את תמורת הרכב בסך של 100,000 ₪ וקיבל את הרכב לחזקתו מספר שבועות לאחר מכן. מדובר ברכב חדש שבמועד רכישתו טרם עלה על הכביש.

 

  1. המבקש ציין כי נציג החברה ציין בפני בנו, בני, כי הרכב רשום ברישיון הרכב על שם משיבה 1 (להלן: "המשיבה"), ואולם זאת כנהוג במגרשים למכירת כלי רכב, שאין מעבירים את הבעלות הרשומה על שם בעל המגרש המחזיק בכלי רכב לתקופה קצרה עד למכירתם. לפי הנטען, בני שהכיר את הנוהג האמור, לא חשד כי החברה לא תעמוד בהתחייבויותיה להעברת הבעלות על שם המבקש. לדבריו, במקרה זה מדובר היה ברכב "יד שנייה, אפס ק"מ" שבבעלות המשיבות, כחברות ליסינג המוכרות כלי רכב לצרכנים פרטיים בהנחה לעומת מחירם ברכישה מהיבואן.

 

  1. המבקש הוסיף וטען כי בחלוף כשלושה חודשים, ביום 27.06.11, הוא גילה להפתעתו כי הרכב נלקח מחניית ביתו, כשבמקום החנייה נמצאו שברי זכוכית שהעידו על פריצה לרכב וגניבתו. למחרת היום, הוא הגיש תלונה במשטרה. חרף העובדה כי ביטח את הרכב, חברת הביטוח סירבה לשפותו על הגניבה. לדבריו, רק לאחרונה נודע לו כי המשיבות הן אלו שלקחו את הרכב מחניית הבית בגניבה, וזאת רק לאחר שהמשיבות הגישו בקשה במסגרת הליך אחר (אודותיו יפורט להלן) בה נתבקש להורות למשטרת ישראל ואגף הרישוי על הסרת ההערה הרשומה על הרכב כרכב גנוב.

 

  1. לטענת המבקש, הוא עומד בתנאי תקנת השוק הקבועים בסעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר") ועל כן יש לקבוע כי חרף רישום הרכב על שם המשיבות, הוא שייך לו, לאחר שנרכש בתמורה ובתום לב ממי שעוסק במכירת כלי רכב ובמהלך העסקים הרגיל של עסקיו. את בקשתו תמך המבקש בתצהיר בנו, בני, שהוא זה שפעל בשמו בכל הנוגע לרכישת הרכב.

 

  1. המשיבות הגישו תשובה לבקשה במסגרתה טענו כי בגין הרכב (ביחד עם כלי רכב אחרים) ניתן צו כינוס נכסים, ובמסגרת אותו הליך (תא"ק 53442-06-11 בבית משפט זה [פורסם בנבו]) אישר בית המשפט ביום 29.11.12 את בקשת כונס הנכסים להעברת הרכב לרשות המשיבות. לטענת המשיבות, בחלוף מספר שנים שעה שביקשו למכור את הרכב התברר להן כי ברישיון הרכב מצויה הערה כי הרכב גנוב ופנייתן למשטרה למחיקת ההערה נענתה בשלילה, וכאמור, הן פנו בעניין זה לבית המשפט.

 

  1. המשיבות ציינו כי המבקש טען בבקשתו, כי רק בשלהי שנת 2014 ידע על לקיחת הרכב על ידי המשיבות, ואולם טענה זו נסתרת ממכתב עורך דינו של המבקש דאז, מיום 13.11.11 בו נטען בשם המבקש כי מי שנטל את רכבו הינן נציגי המשיבה וכי הרכב נמצא בחזקתה. בנסיבות אלו אין לתת אימון בטענות המבקש ובנו שתצהירו תמך בבקשה. זאת, לצד אי קיומם של תנאי תקנת השוק. כראייה הצביעו גם על השיהוי הניכר של שלוש שנים בהגשת הבקשה.

 

  1. יצוין כבר עתה כי במסגרת הסיכומים שהגישו המשיבות הן העלו טענות רבות שלא בא זכרן, לא בתשובה שהגישו, ואף לא בדיון שהתקיים ביום 23.06.15. בנו של המבקש שנחקר בדיון אף לא נדרש לטענות אלו. חלק מהטענות הינן גם טענות עובדתיות שלא זכו לאישוש כלשהו ונטענו לראשונה במסגרת הסיכומים כעבודות מוכחות. מדובר בטענות הנוגעות לסמכותו של מותב זה לדון בבקשה במסגרת הליך זה; קיומו של פסק דין חלוט המורה על העברת הרכב לידי המשיבות; אי צירוף בעלי דין מהותיים רלוונטיים כמו החברה, כונסי הנכסים שלה ומפרקה, וכמו חברת הלל אוטו נטו בע"מ (להלן: "חברת הלל") שעל נכסיה ניתן צו הכינוס במסגרתו הועבר הרכב לידי המשיבות; הרכב נרשם במשרד הרישוי ועלה על הכביש רק ביום 11.04.11 כחודש וחצי לאחר החתימה על זיכרון הדברים ולא ייתכן כי המבקש רכש את הרכב; העדר הוכחה כי הרכב היה בידי החברה כשבכל מקרה לא הובררו נסיבות הגעת הרכב לידי החברה שעה שהמשיבות מעולם לא עבדו עם החברה. בהקשר זה נטען כי בזיכרון הדברים כלל לא מופיע מספר רישיון הרכב.

 

  1. ברם, בצדק נטען כי מדובר בשינוי חזית מובהק שכן כאמור, מדובר בטענות מהותיות שלא בא זכרן עובר להגשת הסיכומים. כך, באשר לטענות בדבר קיום הדיון במסגרת זו ולא במסגרת תיק הכינוס; כך באשר לטענה כי קיים פסק דין חלוט באשר לבעלות המשיבות ברכב; וכך, לגבי הטענה כי החברה כלל לא החזיקה ברכב ולא מכרה אותו למבקש. הכלל הוא כי בעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי הטענות, ללא קבלת רשות לתיקון כתבי הטענות, ומבלי שהצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו במפורש או מכללא, וודאי לא במסגרת הסיכומים (רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (פורסם בנבו, 15.05.08); ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003)), ודי בכך כדי לדחות טענות אלו.

 

  1. מעבר לצורך יצוין כי יש צדק בטענת המבקש כי הדיון במסגרת הליך זה הוסכם על ידי הצדדים במסגרת הבקשה שהגישו המשיבות בתא"ק 53442-06-11 [פורסם בנבו]. המשיבות הן עצמן היו אלו שהודיעו לבית המשפט ביום 26.01.15 כי טענות הצדדים ידונו בהמרצת פתיחה שתוגש על ידי המבקש בנוגע לבעלותו ברכב, ואין מקום להתנערות מהסכמה זו כיום. פשיטא, כי החלפת הייצוג אינה מהווה עילה לסטייה מההסכמה האמורה. מה גם, שהצדדים להליך האמור היו המשיבות וחברת הלל ומר יוסף הלל ואין בהחלטות שניתנו באותו הליך כשלעצמן כדי להכריע בשאלת רכישת הרכב מהחברה, שעה שהן המבקש והן החברה, כלל לא היו צד לאותו הליך. הוראת בית המשפט על העברתו של הרכב מידי חברת הלל לידי המשיבות, אין בה כשלעצמה כדי ללמד כי הרכב לא הוחזק על ידי החברה ולא על דרך הגעתו אליה, והיא אינה עומדת בסתירה להחלטה זו. הטענה כי למשיבות לא היה כל קשר עסקי עם החברה, לא זו בלבד שלא הועלתה בעבר אלא שמדובר בטענה עובדתית שלא הובאה לה כל ראייה.

 

  1. המחלוקת כפי שהועלתה בכתבי הטענות התייחסה לשאלת קיומם של תנאי תקנת השוק, כשבמסגרת זה נטען להעדר תמורה, לחוסר אמינות המבקש ובנו ולשיהוי. בעניין זה בלבד גם נחקר המצהיר מטעם המבקש בדיון האמור. זוהי אפוא, המחלוקת היחידה הדורשת הכרעה בתיק זה. בטרם הדיון בשאלה זו יצוין כי משרד התחבורה ומשטרת ישראל הודיעו לבית המשפט כי אין להן עניין במחלוקת הקניינית שבין הצדדים והן יפעלו בהתאם להחלטת בית המשפט בעניין זה.

 

דיון והכרעה

  1. סעיף 34 לחוק המכר, שעניינו "תקנת השוק" קובע כי יש צורך בהתקיימות ששה יסודות מצטברים לשם הכרה בזכות הבעלות של קונה נכס, חרף קיומה של זכות נוגדת בנכס במועד רכישתו:

א. קיום עסקת מכר;

ב. הממכר הוא נכס נד;

ג. המכירה בוצעה על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר;

ד. המכירה הייתה במהלך הרגיל של עסקי המוכר;

ה. הקונה קיבל את הממכר לחזקתו;

ו. הקונה פעל בתום לב.

 

  1. הנטל להוכחת יסודות אלה מוטל על הטוען לתחולת תקנת השוק, ובמקרה דנן על המבקש, ונוכח משמעותה של תקנת השוק בשלילת זכות הקניין מהבעלים המקוריים נקבע כי "יש למקם את רף הדרישות שבאותו סעיף גבוה ככל שניתן, במידה שתצדיק הקניית הנכס לקונה" (ע"א 5664/93 כנען נ' ממשלת ארה"ב, פ"ד נא(1) 114 (1997) ודנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארה"ב, פ"ד נז(2) 632 (2003)).

 

  1. במקרה זה, אכן נעשתה עסקת מכר בנכס נד ונכון אני להניח כי המכירה בוצעה על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר ובמהלך עסקיו הרגיל, שכן גם המשיבה לא חלקה על כך במפורש, אלא אך טענה כנגד המבקש שלא בדק זאת טרם הרכישה. גם לא הייתה מחלוקת כי המבקש קיבל את הממכר לחזקתו. השאלות השנויות במחלוקת של ממש הינן שאלת התמורה, ובעיקר, שאלת תום הלב.

 

  1. באשר לתמורה, המבקש לא הוכיח את תשלום התמורה בפועל. הוא אכן הציג קבלה על התשלום ואולם נוכח הנטל המוטל על המבקש להוכחת קיומם של תנאי תקנת השוק ובפרט נוכח נסיבות העניין, היה על המבקש להצטייד עם הוכחה על התשלום, אם בהצגת השיק ואם בדרך אחרת. גם היה עליו להוכיח כי התמורה ששילם לטענתו הינה "תמורה ממשית" ההולמת את ערך הרכב ((ע"א 5664/93 [פורסם בנבו] בעניין כנען; דנ"א 2568/97 בעניין כנען [פורסם בנבו]), ואולם ראייה בדבר ערך הרכב לא הוצגה. אכן, לוּ התנאי של פעילות הקונה בתום לב הייתה מתקיימת, אפשר שלא היה מקום להחמיר עמו בהצגת הראיות בדבר התמורה, ואולם נוכח האמור להלן בדבר תום לבו של הקונה והספקות באשר לידיעתו או חשדו בדבר הבעלות ברכב במועד רכישתו, כמו גם למהימנות גרסתו, העדר ראיות מספיקות בדבר התמורה ושאלת "ממשותה" מביאות למסקנה כי לא הורם הנטל גם בעניין זה.

 

מכאן אפוא, לשאלה האם פעל המבקש בתום לב.

 

  1. תום הלב הנדרש לפי סעיף 34 לחוק המכר הינו תום לב סובייקטיבי במהותו, והוא מתקיים כאשר הקונה לא ידע, או למצער לא חשד,  בדבר קיומה של זכות נוגדת בנכס במועד עסקת המכר. ככל שהקונה ביצע את עסקת רכישת הנכס בעודו יודע,  או חושד, אודות קיומה של זכות נוגדת,  נשלל ממנו תום הלב הנדרש לפי סעיף 34 לחוק (ע"א 716/72 רוזנשטיין נ' חברה א"י לאוטומובילים בע"מ, פ"ד כז(2) 709 (1973)). עם זאת, ישנן נסיבות בהן תיוחס לקונה ידיעה קונסטרוקטיבית אודות זכות נוגדת בנכס, חרף העדרה של ידיעה סובייקטיבית או חשד סובייקטיבי, כאמור. זאת, נוכח העיקרון העומד בבסיס תקנת השוק, של איזון בין השגת התכלית של סחר חופשי ושוטף במיטלטלין במקומות העסק שנועדו לכך ללא צורך בחקירות ובדיקות כלשהן, אל מול הגנה על זכויות הקניין של בעלי נכסים. לכן, במקרים מסוימים בהם נסיבות המקרה עשויות לעורר חשד בזכותו או בכוחו של המוכר לעשות את העסקה, והקונה עוצם את עיניו בכוונה ונמנע מלרדת לעמקו של החשד ולבררו עד הסוף, יש בכך ללמד על חוסר תום לבו הסובייקטיבי.

 

  1. במקרה זה, גרסת המבקש כפי שעלתה מכתבי הטענות ומעדות בנו בבית המשפט לא זו בלבד שלא הרימה את הנטל להוכיח כי הוא היה תם לב ולא התעורר בלבו ספק באשר לזכות החברה ברכב, אלא שההתרשמות הייתה כי בעדותו ביקש בני לגלות טפח אך לכסות טפחיים. עדותו הותירה ספקות רבים באשר לידיעתו, ולמצער חשדו, בדבר בעלות החברה ברכב.

 

  1. אכן, השאלה האם כאשר מדובר בעסקת מכר של רכב, הימנעות של הקונה מבירור מצב הזכויות במסמכי משרד הרישוי,  עלולה לשלול את יכולתו לגבור על בעל זכות קודמת,  אשר זכותו נרשמה והופיעה במסמכי במשרד הרישוי, שנויה במחלוקת (ראו למשל: ע"א 92/78 שטרית נ' קאר תורס בע"מ, פ"ד לג(1) 331 (1979)) ולעומת זאת ע"ע (מחוזי-ת"א) 788/77 קון נ' חסון, פורסם בנבו, 31.12.79)). וראו גם ע"א 716/72 בעניין רוזנשטיין [פורסם בנבו]). עם זאת, ישנם מקרים בהם לאור כלל הנסיבות, די ברור כי הימנעות מבדיקת בעלות הרכב מהווה רשלנות רבתי, שיש בה בהצטרפות כלל הנסיבות כדי לצמצם את הפער המעשי בין המבחן האובייקטיבי למבחן הסובייקטיבי ולהביא את בית המשפט למסקנה כי לא התקיים תום הלב הסובייקטיבי הנדרש לצורך תקנת השוק (ראו: ע"א 92/78 בעניין שטרית, [פורסם בנבו] בעמ' 333. וראו גם: פר"ק (מחוזי-מרכז) 27145-12-13 קיפניס נ' המנהלים המיוחדים עוה"ד ד' לוי טילר וע' פלס (פורסם בנבו, 27.03.14)).

 

  1. במקרה זה, גרסתו של בני בעניין יחסו בזמן אמת לשאלת הבעלות ברכב אל מול הרשום ברישיון הרכב לוותה בסתירות לא מבוטלות. כך, למשל, בתצהירו טען בני כי בעת רכישת הרכב, נציג החברה מסר לו כי הרכב רשום ברישיון על שם המשיבה, אולם כנהוג במגרשים מסוג מגרשיה של החברה אין מעבירים בעלות על שם הסוחר. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט ציין כי במועד חתימת זיכרון הדברים הוא לא ידע מי הבעלים של הרכב, לא ראה את רישיון הרכב ואף לא ביקש לראותו. בנוסף, למעשה, גם בעת קבלת הרכב הוא לא קיבל את רישיון הרכב אלא רק צילום שלו, וגם עניין זה היה אמור, בהתווסף לנסיבות שהיו ידועות לו כבר, ונוכח העובדה כי מדובר ברכב יד ראשונה, להדליק אצלו "נורה אדומה" (השוו: פר"ק (מחוזי-מרכז) 27145-12-13 בעניין קיפניס [פורסם בנבו]). לכן, למצער, בעת קבלת הרכב לא ניתן לומר כי הוא היה תם לב, וההלכה היא כי תום הלב צריך להתקיים מהשלב שלפני כריתת החוזה ועד לאחר השלמת קבלתו של הנכס.

 

  1. בני גם אישר כי לא בדק אם החברה מורשית לסחור בכלי רכב, שעה שהחליט כי בהיותה סוחרת שכזו העובדה כי היא אינה רשומה כבעלים אינה צריכה להדליק אצלו "נורה אדומה" באשר לבעלות החברה ברכב. ואכן, העובדה שאדם אינו בעל תו סחר אינה שוללת, בהכרח, את היותו עוסק בממכר כלי רכב, במשמעות הנדרשת להוכחת קיומה של תקנת השוק. ככלל גם, אין להטיל על הרוכש חובה לבדוק אם המוכר הינו בעל תו סחר, או אם הוא מופיע ברשימת סוחרי הרכב המורשים של משרד התחבורה. עם זאת, הדבר עשוי במקרים מסוימים להצטרף למכלול השיקולים במסגרת ההכרעה הכוללת בקיום התנאים לתחולת תקנת השוק (ראו: ה"פ (חי') 49953-11-13 קרינדיאן נ' אמארה (פורסם בנבו, 19.01.14)). במקרה זה, נוכח מכלול הנסיבות, הימנעות המבקש מלערוך בירור כלשהו, הן באשר לבעלות הרכב והן באשר להיות החברה בעלת תו סחר – כשהוא מוותר בשלב החתימה על זיכרון הדברים על בדיקת רישיון הרכב כמו גם על בדיקת היות החברה בעלת תו סחר, ובהמשך הוא נמנע מלעשות בירור כלשהו באשר לעניינים אלו גם כאשר נודע לו כי החברה אינה רשומה כבעלים והוא לא מקבל את רישיון הרכב, בפרט כשיש לזכור כי הוא רכש רכב חדש – אינה מאפשרת לקבוע כי המבקש היה תם לב.

 

  1. המבקש, כמו גם בני בעדותו, טענו כי נוהג נפוץ הוא כי במגרשים למכירת כלי רכב נמכרים כלי רכב שבעליהם העבירו אותם לרשותו של בעל המגרש, לשם מכירתם, מבלי שהבעלות הועברה על שם בעל המגרש. ואולם, במקרה זה אין מדובר בכלי רכב משומש כי אם בכלי רכב חדש שטרם עלה על הכביש ולא הוכח כל קשר בין החברה למשיבה. צודקת ב"כ המשיבות בסיכומיה, כי בנסיבות העניין הימנעות המבקש מלהביא למתן עדות מי מאנשי החברה שיתמכו בגרסתו אודות נסיבות העסקה, כמו גם אודות בעלות החברה ברכב, מקימה חזקה כי עדות שכזו לוּ הייתה נשמעת הייתה פועלת לחובתו של המבקש. בנוסף, גם בעניין זה עדותו של בני לא הייתה קוהרנטית. תחילה טען כי הטענה בדבר הנוהג של אי רישום הסוחר כבעלים נאמרה במענה לשאלתו על רישום המשיבה כבעלים, כשמספר דקות לאחר מכן ציין כי הוא עצמו הכיר נוהג זה מרכישותיו הקודמות במגרשים ולא התעורר אצלו כל ספק בעניין.

 

  1. גם גרסתו של בני בדבר הפנייה לחברה כמו גם למשיבה לאחר לקיחת הרכב מעוררת תמיהה ומחזקת את המסקנה כי המבקש ידע או למצער חשד עוד עובר לקבלת החזקה ברכב כי קיימת בעייה עם בעלות החברה ברכב. הדעת נותנת כי לוּ המבקש כלל לא חשד בדבר זה, לא הייתה לו כל סיבה לפנות לחברה או למשיבה כאשר הרכב לא נמצא על ידו בחניית ביתו. לשאלת בית המשפט, מה ראה לפנות לחברה כמו גם למשיבות כדי לברר, כדבריו "אם קרה משהו שאנחנו לא מודעים לו, שהוא לא גניבה", אם לא היה לו כל חשד קודם בעניין, השיב כי "בין השורות, הבנתי שיש איזו שהיא בעיה". ואולם תשובה זו אינה מניחה את הדעת, ומה גם שהיא לא נטענה מלכתחילה, אלא רק כהסבר נוכח התמיהה שהועלתה בעניין.

 

  1. צודקות המשיבות גם בטענתן כי טענת המבקש כי התמהמה בהגשת בקשה זו במשך כשלוש שנים משום שלא ידע כי הרכב נמצא בחזקת המשיבות, מעוררת ספק של ממש במהימנות גרסתו, שכן כבר במכתב עורך דינם דאז למשיבות מיום 13.11.11 נטען במפורש כי הרכב נלקח מחניית בית המבקש על ידי נציגי המשיבות. ההסבר שניתן על ידי בנו של המבקש כי במכתב אך הוצג מצג של ידיעה ברורה אודות החזקת המשיבות ברכב מבלי שהדבר היה ידוע בצורה וודאית מתוך ניסיון להביא את המשיבות להודות בכך, אינה מסתברת ואינה מניחה את הדעת. בהקשר זה יצוין כי שיהוי זה כשלעצמו מצדיק את דחיית הבקשה שעניינה קבלת סעד מן היושר, שהשיהוי בבקשות מעין אלו מצדיק את דחייתן (ראו: ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ בע"מ (פורסם בנבו, 19.08.02); ה"פ (מחוזי-ת"א) 10545/99 לרנר נ' דולגין (פורסם בנבו, 31.03.04)).

 

  1. גם ה"ויתור" על קבלת תגמולי הביטוח בגין "גניבת" הרכב, מבלי ביצוע כל פעולה אל מול המשיבות, כאשר הטענה בדבר אי תשלום תגמולי הביטוח הייתה אי רישום הבעלות על שם המבקש מעוררת תמיהה בדבר נכונות גרסה זו. קשה לקבל כי אדם המשלם פרמיות בגין ביטוח רכבו, יוותר בקלות כה רבה על קבלת תגמולים בסך של 100,000 ₪ בבוא היום, וודאי לא בנסיבות הנטענות. הטענה בדבר פעולות תכופות להסדרת העברת הבעלות גם היא לא זכתה לתימוכין כלשהם.

 

  1. מכלול התמיהות והסתירות בגרסת המבקש ובנו יחד עם הימנעות המבקש מלהצטייד עם עדויות וראיות נוספות, הן מטעם החברה והן באשר לתמורה, מביאות למסקנה כי המבקש לא היה תם לב במועד רכישת הרכב באשר לבעלות החברה ברכב, ובוודאי לא ניתן לומר כי הוא הרים את הנטל להוכחת תנאי זה.

 

  1. צודקת אפוא, ב"כ המשיבות בסיכומיה כי אין כל מקום להשוות בין מקרה זה לבין המקרה שנדון בת"א (פ"ת) 33964-10-11 כהן נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ (פורסם בנבו, 14.04.13)), עליו ביקשה ב"כ המבקש להסתמך. שם בניגוד למקרה דנן, היה מדובר ברכישת רכב משומש ממגרש; שם בניגוד למקרה דנן היה בסיס של ממש למחיר המופחת ששולם כתמורה; שם בניגוד למקרה דנן, לא הייתה מחלוקת כי מי שמכר את הרכב החזיק בו לאחר שקבלו מבעליו הרשום והמחלוקת הייתה בשאלה האם נתקבלה תמורתו מהמוכר; שם הוצג השיק ששולם כתמורה ולא רק הקבלה עבור התשלום; ושם, בית המשפט רחש אימון לגרסת התובע שביקש ליהנות מתקנת השוק, בניגוד למקרה דנן בו גרסת המבקש וגרסת בנו לוו בסתירות רבות ותמיהות לא מבוטלות וניכר היה כי התמונה במלואה לא הוצגה על ידם בפני בית המשפט.

 

בשים לב לכל האמור, התביעה נדחית.

 

5129371עם זאת, בנסיבות העניין, בין היתר הרחבת החזית בסיכומי המשיבות אשר דרשה הגשת תגובה מטעם המבקש, איני עושה צו להוצאות.

54678313

ניתן היום,  א' אלול תשע"ה, 16 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.

 

 

5129371

54678313

אילן סלע 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

 

© ירקוני - משרד עורכי דין ונוטריון

top