עסקת הרכב שלא הייתה

מפתח של רכב על מקלדת

עובד שזה עתה פוטר מהחברה ניגש לסניף דואר ורשם רכב של המעסיקה על שמו במרשם משרד הרישוי.

לטענתו הוא קנה את הרכב בו השתמש בזמן עבודתו ושילם למנהל בחברה סך של 68,000 ש"ח במזומן עבור הרכב.

העובד אף מראה לבית המשפט תדפיס לפיו הוציא מהבנק 60,000 ש"ח במזומן בסמוך לרישום הרכב על שמו.

למרות זאת- בית המשפט המחוזי- בערעור- קובע כי הרכב יישאר בבעלות החברה(!).

מדוע?

ראשית חשוב להבין כי מרשם משרד הרישוי (להלן: "המרשם") הוא מרשם דקלרטיבי בלבד והמשמעות היא שעצם הרישום במשרד הרישוי איננו מהווה הוכחה לבעלות ברכב.

נקודה זו חשובה ביותר, הואיל וכאשר באים לרכוש רכב רוב הקונים שמים את עיקר הדגש על ביצוע הרישום באשנב הדואר, כאשר לפי קביעות בית המשפט,קיימת חשיבות רבה גם לשאלת המחזיק ברכב.

אני ממליץ כי בכל עסקת רכישת רכב, מעבר להעברת הרישום בסניף דואר, כנגד תשלום התמורה תימסר גם החזקה ברכב בפועל.

למרות האמור, בית המשפט המחוזי יצא מנקודת הנחה לפיה הרישום כן מהווה לכל הפחות נקודת מוצא- היינו שעל החברה להראות מדוע אין להסתמך על הרישום.

עד כדי כך חשובה החזקה ברכב, כך שבתיק בו ייצגתי בעבר, הצלחנו לקבל מחצית משווי הרכב הגם שהרכב היה רשום של שם אחר ואף שועבד לטובת הבנק.

חשוב להבהיר, כי ישנם בתי משפט בפסיקות מקבילות אשר קבעו כי כלל לא ברור אם הרישום מספיק וכי הנטל יכול לרבוץ על המחזק [למשל בתמ"ש (ב"ש) 3823-04-10 י.ב. נ' א.ג. [פורסם בנבו] (04.09.2011)].

במקרה שלנו בית המשפט קובע כי למרות שאכן הועברה הבעלות במרשם- נותרו נקודות רבות המעלות תהיות ועולות כדי "אותות של מרמה" כגון- היעלמותו של ייפוי הכוח בעזרתו נעשתה ההעברה, הוצאת סכום התמורה מהבנק רק חודש לאחר עסקת המכירה, הותרת החזקה ברכב בידי החברה וחוסר אמינות כללית של המבקשים, למשל הונאת הביטוח הלאומי.

בית המשפט מגיע למסקנה כי הואיל וקיימות אותו של מרמה והואיל והרכב בחזקת החברה- נטל ההוכחה עובר לפתחו של העובד- ולאור ממצאים עובדתיים לגבי אי מהימנותו- הותיר בית המשפט את הרכב בידי החברה.

פסק הדין המלא:

 

 

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 52320-06-15 תולי אחזקות בע"מ נ' קבהא ואח' 17 בנובמבר 2015

לפני כבוד השופטות:
יעל וילנר (אב"ד)
ריבי למלשטריך-לטר
תמר נאות פרי
המערערת: תולי אחזקות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ק. פינגרהוט
נגד

המשיבים: 1. נאהד קבהא
2. בסאם קבהא
ע"י ב"כ עוה"ד אבו פנה תמים

חקיקה שאוזכרה:
חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969: סע' 125

מיני-רציו:
* בית המשפט שלערעור הצהיר כי הרכב הרשום על שם המשיבים ואשר מוחזק ע"י המערערת, שייך לה. זאת היות שנטל ההוכחה רובץ על שכם המשיבים, וזה לא הורם ולא הוכח קיומה של עסקה ביחס לרכב.
* ראיות – נטל ההוכחה – העברתו
* ראיות – נטל ההוכחה – אי עמידה בו
.
ערעור על פס"ד בו נדחתה תביעת המערערת להצהיר כי הרכב הרשום על שם המשיבים ואשר מוחזק על ידה, שייך לה מאחר שנגזל ממנה במרמה ע" המשיבים, והתקבלה תביעת המשיבים להורות למערערת למסור לידם את הרכב.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
אכן, סביר להניח שפקידת הדואר ביצעה את העברת הבעלות לגבי הרכב על יסוד מסמכים שהוצגו לפניה, ואין להניח שהיא שותפה בהעברה "בלתי ראויה" של הזכויות, אלא שאין בכך כדי להשליך על השאלה לגבי האותנטיות של מסמכים שכאלו. בנסיבות המיוחדות במקרה זה, נטל הוכחת הטענה לגבי קיומה של העסקה רובץ על שכם המשיבים ממספר טעמים. ראשית, ניתן להשוות את המצב למקרים בהם קיים רישום לגבי נכס מסוים, ונושה של בעל הנכס הרשום מראה כי קיימים "אותות של מרמה" – אז עובר הנטל לצד שכנגד. הואיל והמערערת הראתה קיומם של "אותות של מרמה" באשר לעסקה הנטענת – על המשיבים להוכיח את אמיתות העסקה. שנית, מדובר באחד המקרים בהם הנטל עובר אל הנתבע "בשל הנסיבות, ניסיון החיים והשכל הישר" – שעה שצד אחד טוען לקיומה של עסקה והצד השני מכחיש אותה. שלישית, המשיבים טוענים עובדה "חיובית"– קיומה של עסקה, ואילו המערערת טוענת עובדה "שלילית" – כי לא התקיימה. המשיבים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, וגם אלמלא הועבר הנטל, יש להעדיף את גרסת המערערת על פני גרסת המשיבים, ולקבוע כי היא הצליחה להרים את הנטל.

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ה' אסיף) מיום 18.6.15 בה"פ 8348-07-14 ובת"א 20680-07-14 [פורסם בנבו].

השופטת תמר נאות-פרי:

מהות המחלוקת –
1. בבסיס המחלוקת רכב מסוג סיטרואן ברלינגו מ"ר 4664073 (להלן: "הרכב").
אין חולק כי עובר לאירועים נשוא ההליכים המשפטיים דכאן, הרכב היה בבעלות המערערת, תולי אחזקות בע"מ (להלן: "המערערת"). אין אף חולק כי ביום 2.6.2014 עברה הבעלות ברכב על שמה של המשיבה מס' 1, גב' נאהד קבהא (להלן: "המשיבה 1") – וזאת בסניף של בנק הדואר בערערה (להלן: "סניף הדואר"). נכון להיום הרכב רשום על שם המשיבה 1 אך מצוי בחזקת המערערת.
עוד מוסכם כי המשיב 2, מר בסאם קבהא, בעלה של המשיבה 1 (להלן: "המשיב 2"), היה במשך שנים עובד של המערערת (אשר עוסקת בגינון וניקיון), ופוטר בסמוך לפני האירועים הרלבנטיים. היתה אף מחלוקת לגבי האפשרות שגם המשיבה 1 היתה עובדת של המערערת.
שני המשיבים יחדיו, יכונו להלן "המשיבים".
2. הטענה הבסיסית של המשיבים הינה כי הרכב נמכר להם על ידי מנהלה של המערערת, מר רמי אוחנה (להלן: "אוחנה"). לטענתם, אוחנה חתם על ייפוי כוח מטעם המערערת, אשר אותו אימת עורך דין (להלן: "ייפוי הכוח"), ומסר ייפוי כוח זה בידם – לצורך העברת הבעלות ברכב. עוד טוענים הם כי שילמו עבור הרכב סך של 68,000 ₪, במזומן. לטענתם, לאחר ביצוע העסקה והעברת הבעלות ברכב על שם המשיבה 1, ביקש אוחנה שהרכב יישאר בחזקת המערערת למשך חודש נוסף לצורך השימוש בו, ולכן הוסכם על כך שאוחנה ישכור מהמשיבים את הרכב למשך חודש, כנגד סך של 3,000 ₪. לכן, למרות השלמת העסקה, ביצוע התשלום והעברת הרישום במשרד הרישוי, החזקה ברכב נותרה בידיו של אוחנה למשך חודש. ממשיכים וטוענים המשיבים, כי בתום אותו החודש – הם דרשו מאוחנה את הרכב – אך הוא סרב למסור אותו לחזקתם.
3. מנגד, הטענה הבסיסית של המערערת הינה שהרכב נגזל ממנה במרמה, כי היא מעולם לא מכרה אותו למשיבים, כי מעולם לא נכרת הסכם בין הצדדים, מעולם לא נחתם ייפוי הכוח הנטען ומעולם לא התקבלה תמורה כנגד הרכב, משמע שהעברת הרישום על שמה של המשיבה 1 – נעשתה שלא כדין.
4. סביב מחלוקת זו, בבית המשפט קמא התבררו שני הליכים. ההליך הראשון בזמן היה המרצת הפתיחה אשר הוגשה על ידי המערערת כנגד המשיבים, ובה התבקש מתן סעד הצהרתי לפיו הבעלות ברכב הינה של המערערת וכי יש להורות על תיקון הרישום בהתאם. המשיבים להמרצת הפתיחה היו המשיבים, משרד התחבורה – אגף הרישוי וחברת דואר ישראל. ההליך השני בזמן היה התביעה האזרחית אשר הגישו המשיבים כנגד המערערת, במסגרתה התבקש צו עשה שיורה למערערת למסור לידם את הרכב.
5. יוער עוד בבחינת הערה מקדמית, כי בין הצדדים התנהלו ומתנהלים הליכים משפטיים נוספים בבית הדין האזורי לעבודה – המשיבה 1 הגישה תובענה כנגד המערערת לתשלום סכומים המגיעים לה עקב קיומם של יחסי עובד-מעביד בינה לבין המערערת (והליך זה הסתיים בפשרה), והמשיב 2 מנהל הליך נוסף למול המערערת (שם הוא נתבע), ואף זאת בבית הדין האזורי לעבודה (הליך שטרם הסתיים).
פסק הדין קמא –
6. בית המשפט קמא איחד את הדיון בשני ההליכים, ולאחר שמיעת ראיות ניתן פסק הדין נשוא הערעור. בפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד נקבעו ממצאי מהימנות שאינם מחמיאים (בלשון המעטה) לחובת שני הצדדים, כאשר כב' השופטת קבעה שמצאה סתירות, פרכות וחוסרים משמעותיים, הן בעדות של אוחנה והן בעדויות של המשיבים, וכך גם בעדויות של שלוש העדות שהתייצבו מטעם שני הצדדים.
במצב דברים שכזה, קבעה כב' השופטת, לא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים ברורים על יסוד גרסאות הצדדים, ולפיכך, גורל המחלוקת יוכרע על פי דיני נטלי הראיה.
ממשיכה וקובעת כב' השופטת קמא כי לטובת גרסת המשיבים קמה חזקת תקינות המעשה המנהלי, במובן שהואיל והבעלות ברכב הועברה על שם המשיבה 1 בסניף הדואר, יש להניח שהדבר התבצע על יסוד מסמכים אשר מכוחם בוצעה ההעברה. לכן, מן הסתם, היו מסמכים (כגון ייפוי הכוח), שהוצגו לנותנת השירות בסניף הדואר, ודי בכך כדי לקבוע שהמשיבים עמדו ברף ראייתי מקדמי שמספיק לצורך העברת הנטל אל כתפי המערערת. עתה, על המערערת להוכיח שלא היו מסמכים שכאלו או שהם זויפו או שלא היו מספיקים לצורך ביצוע ההעברה. הואיל והמערערת לא הציגה ראיות שיש בהן כדי להרים את אותו נטל, המסקנה חייבת להיות לחובת גרסת המערערת ולטובת גרסת המשיבים.
מכאן, שתוצאת פסק הדין קמא הינה שעל המערערת להעביר את הרכב לחזקת המשיבה 1 (כלומר, שהמרצת הפתיחה נדחתה והתביעה למתן צו עשה התקבלה).
הטענות בערעור –
7. בהודעת הערעור, כמו גם במהלך הדיון, טוענת המערערת כי נפלה שגגה מלפניו של בית המשפט קמא הנכבד, הן בכך שלא אימץ את גרסת המערערת וקבע ממצאים עובדתיים לחובתה והן בכל הנוגע למסקנה המשפטית לפיה נטל ההוכחה רובץ על שכם המערערת (בהיקף שנקבע).
המשיבים, מנגד, סומכים ידם על פסק הדין קמא ומבקשים לדחות את הערעור, לרבות תוך הפניה לכך שבית המשפט קמא קבע ממצאי מהימנות ברורים לחובת אוחנה.
דיון והכרעה –
8. לאחר שקילת טענות הצדדים ובחינת התשתית הראייתית כפי שקיימת בתיק, אציע לחברותיי להרכב לקבל את הערעור. ראשית, בשל שעמדתי באשר לנטל ההוכחה במקרה מיוחד זה, שונה מעמדת בית המשפט קמא הנכבד, כלומר – שלשיטתי הוא רובץ על שכם המשיבים; ושנית, בשל שאף אם היה נותר על שכם המערערת – אני סבורה כי היא הצליחה להרים את הנטל.
משמעות חזקת תקינות המעשה המינהלי –
9. כפי שקבע בית המשפט קמא, אכן, סביר להניח שנותנת השירות בסניף הדואר בערערה ביצעה את העברת הבעלות לגבי הרכב על יסוד מסמכים מסוימים שהוצגו לפניה, ואין תשתית להניח שהיא שותפה באופן זה או אחר בהעברה "בלתי ראויה" של הזכויות או בקנוניה שמטרתה גזילת הרכב. אלא, שאין במסקנה זו כדי להשליך על השאלה לגבי האותנטיות של מסמכים שכאלו.
משמע, שחזקת תקינות המעשה המינהלי שייחסה בצדק כב' השופטת קמא לחברת דואר ישראל ולפקידה מטעמה, אינה מעלה ואינה מורידה בכל הנוגע לשאלה האם המסמכים שהוצגו "אמיתיים", וחזקת התקינות המינהלית אינה משליכה על השאלה מי נושא בנטל ההוכחה לגבי קיומה של העסקה וביצועה. רוצה לומר, שהעברת הבעלות יכולה ללמד רק על כך שהיה מסמך שנחזה להיות ייפוי כוח כדין ואשר שימש לנגד עיניה של נותנת השירות בסניף הדואר. הא ותו לא. אין בכך כדי ללמד על תקינות ייפוי הכוח, על היותו "אמיתי" או על שאר רכיבי העסקה הנטענת.
נטל ההוכחה לגבי קיומה, או אי קיומה, של העסקה –
10. עקרונית, ניתן היה לומר שבהמרצת הפתיחה – הנטל רובץ על שכם המערערת, ואילו בתביעה למתן צו עשה – הנטל רובץ על שכם המשיבים, משמע, שבכל הליך הנטל רובץ על יוזם ההליך, בבחינת "המוציא מחברו – עליו הראיה".
אלא שהדברים מורכבים יותר.
היות והרכב רשום על שם המשיבה 1 במרשם המתנהל ברשות הרישוי, הנטל הראשוני להוכחת פגם ברישום מוטל לפתחה של המערערת, כפי שקבעה כב' השופטת קמא, ללא קשר לעובדה שבהליך אחד היא התובעת ובהליך השני – הנתבעת. כלומר, שעל המערערת להרים נטל ראשוני לגבי ספק בכשרות הרישום, ולאחר מכן – יש לבחון אם הנטל נותר על שכמה (להוכחת "אי-הכשרות"), שמא עובר הוא אל שכם המשיבים (להוכחת ה"כשרות"). זאת, בין היתר, לאור נקודת המוצא לפיה, הרישום במרשם משרד הרישוי הוא דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי (רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464, בעמ' 473).
טרם אפרט את עמדתי, אסקור בקצרה את הקביעות העובדתיות שבפסק הדין קמא (בהן אין כל מקום להתערב) ואת הממצאים על בסיס המסמכים שאינם במחלוקת, היות ויש חשיבות לנתוני היסוד לצורך הבהרת המסקנות המשפטיות בהמשך.
הקביעות העובדתיות הרלבנטיות –
11. מקדמית, אזכיר את גרסת המשיבים לגבי העסקה. טענת המשיב 2 היתה כי על רקע סיום יחסי העבודה בינו ובין המערערת, התנהל משא ומתן בין הצדדים לגבי האפשרות שהמשיב 2 יעבוד בשירות המערערת כקבלן משנה עצמאי במקום בתור עובד. לאחר שמו"מ זה לא צלח, סוכם כי המערערת תמכור למשיב 2 את הרכב אשר שימש אותו במסגרת עבודתו במערערת. אלא שהרכב שבו היה מעוניין המשיב 2 היה משועבד לבנק, ולכן סוכם כי יימכר לו רכב אחר של המערערת (מדגם זהה) – הוא הוא הרכב הנדון. ברכב זה השתמש באותה העת אחיו של המשיב 2, שאף הוא היה עובד של המערערת (להלן: "אחיו של המשיב 2" או "האח""). ממשיך וטוען המשיב 2, כי לצורך העברת הרכב, חתם אוחנה על ייפוי הכוח, והוא אף אושר בחתימת עורך דין. עוד טען המשיב 2, שלמרות שהעסקה הושלמה ביום 2.6.2014, הוא הסכים כי הרכב יישאר בחזקת המערערת למשך 30 יום נוספים, על מנת שאחיו ימשיך לעשות בו שימוש, עד שהמערערת תרכוש לאח רכב חדש, ובתמורה תשלם המערערת שכירות בסך 3,000 ₪. עוד מסר המשיב 2, כי הוא שילם את מלוא התמורה בגין הרכב, בסך של 68,000 ₪ באופן בו 60,000 ₪ נמשכו מחשבון הבנק של המשיבים ביום 12.6.2014 ונמסרו במזומן לאוחנה, וסך נוסף של 8,000 ₪ הובא מביתו של המשיב 2 ונמסר אף הוא במזומן לידיו של אוחנה. עוד יוער כי לטענת המשיב 2, הסכום של 60,000 ₪ התקבלו לאחר שהוא פדה תוכנית חסכון שהיתה לו בבנק. לגבי "דמי השכירות", בסך 3,000 ₪ – טען המשיב 2 כי הוא קיבל סכום זה במזומן מאוחנה ולא הפקיד אותו בבנק. טענה נוספת של המשיב 2 הינה כי כל העסקה "התפוצצה" (כלשונו) רק בשל שדרש מאוחנה חשבונית לגבי הסכום ששולם עבור הרכב, וכי רק עקב דרישתו לקבל חשבונית חזר בו אוחנה מההסכמות ולא הסכים ליתן למשיב 2 את הרכב.
בהמשך לאמור מעלה, אמנה בקצרה את סימני השאלה העולים לגבי גרסה זו.
מה עלה בגורלו של ייפוי הכוח ?
12. לא יכולה להיות מחלוקת, כי מסמך היסוד בנסיבות המקרה הוא ייפוי הכוח, שעל בסיסו "יקום וייפול דבר", שכן אף המשיבים אינם טוענים כי נחתם הסכם מכר מסודר עם המערערת, ולמעשה טענתם היא כי הסכמת המערערת למכירת הרכב מצאה את ביטוייה בחתימתו של אוחנה על ייפוי הכוח ואישור החתימה על ידי עורך הדין של המערערת. היות וייפוי הכוח לא הוגש לתיק בית המשפט, יש לדקדק באשר לאמירות של הצדדים לגביו.
13. אמירותיו של אוחנה פשוטות וברורות – להד"ם. משמע, שהוא מעולם לא חתם על ייפוי כוח כאמור.
14. עמדתו של המשיב 2 מורכבת יותר.
לגבי צורתו של ייפוי הכוח – הגם שטענתו היא שהוא קיבל מאוחנה את טופס ייפוי הכוח אשר אף היה מאומת על ידי עו"ד (כנדרש שעה שעסקינן בייפוי כוח של תאגיד) – אזי שבחקירתו הנגדית טען המשיב 2 כי הוא כלל אינו יודע איך נראה ייפוי הכוח, וכי אם היה מוצג בפניו ייפוי כוח שכזה – הוא לא היה יודע לזהות שזה ייפוי כוח, שכן הוא אינו קורא עברית (עמ' 33).
לגבי מועד החתימה של אוחנה – בשלב מסוים טען המשיב 2 שאוחנה חתם על ייפוי הכוח, כך שניתן היה להבין שזה היה בנוכחותו, ובשלב אחר – טען כי הוא קיבל מאוחנה כמה דפים (3 עד 5 מסמכים), שכבר היו מוכנים מראש ואוחנה הסביר לו כי אלו המסמכים שעמם עליו להגיע לסניף הדואר לצורך ביצוע העברת הבעלות (עמ' 34 שורה 1 ואילך).
לגבי מקום המצאו של ייפוי הכוח – בתצהיר של המשיב 2 הוא אינו מפרט היכן ייפוי הכוח והיכן נשאר לאחר העברת הבעלות. רק בחקירתו הנגדית, עת נשאל אודות מקום המצאו של ייפוי הכוח, ולאחר שהובהר כי שאלת קיומו הינה "שאלת המפתח" בתיק, טען כי הוא מסר אותו ביחד עם התמורה בגין הרכב לידיו של אוחנה, כלומר – שהוא החזיר את ייפוי הכוח לאוחנה (עמ' 32, שורות 26-27 ועמ' 33, שורות 6-14 לפרוטוקול). מעניין עוד לציין כי במהלך הדיון בערעור, בא כוחם של המשיבים טען כי ייפוי הכוח אינו בידי המשיבים, לא משום שהוחזר לידיו של אוחנה, אלא משום שהוא נמסר לעובדת רשות הדואר במועד ביצוע העברת הבעלות והושאר בידיה (ראו עמ' 1 לפרוטוקול הדיון בערעור, בשורות 15-16). טענה עובדתית זו חדשה, ולא הועלתה בבית המשפט קמא – משמע, שלא ניתן להתבסס עליה, אך לא ניתן להתעלם מהטענה (כאשר ברור שאם ייפוי הכוח הוחזר לסניף הדואר – היה על המשיבים לנסות ולאתר אותו, בסמוך למועד העסקה הנטענת, שעה שכבר היה ברור שיש מחלוקת לגבי העסקה ושעה שהם היו מיוצגים על ידי עו"ד).
מדוע אין ייפוי כוח נוסף מטעם המשיבה 1 ?
15. מעיון בנספחים של התצהירים שהוגשו (ובכללם טופס העברת הבעלות ברכב), עולה כי לכאורה היה מעורב בהעברת הבעלות ברכב ייפוי כוח נוסף – והכוונה לייפוי כוח מטעמה של המשיבה 1 כלפי בעלה, המשיב 2, ואשר בו ייפתה היא את כוחו לבצע את העברת הבעלות ברכב מהמערערת על שמה. יש לזכור כי המשיבים טוענים כי המשיב 2 ביצע לבד את כל המהלכים בנוגע להעברת הבעלות ברכב וכי המשיבה 1 לא התלוותה אליו לסניף הדואר. הואיל ורק המשיב 2 היה בסניף הדואר והואיל והרכב עבר מהמערערת למשיבה 1, היה על המשיב 2 לאחוז בידיו לא רק את ייפוי הכוח מאת המערערת (המסמיך אותו לפעול בשם המערערת), אלא גם ייפוי כוח מהמשיבה 1 (המסמיך אותו לרשום את הרכב על שמה). לא למותר לציין, כי גם ייפוי כוח שכזה לא הוצג לעיונו של בית המשפט קמא, ולמעשה המשיבים טענו כי כלל לא היה ייפוי כוח שכזה וכי המשיבה 1 נתנה למשיב 2 את תעודת הזהות שלה בלבד, ובאמצעותה הוא ביצע את ההעברה (עמ' 28-29 ועמ' 34, שורות 26-32, עמ' 35 שורות 1-4 לפרוטוקול קמא).
האם הוכח התשלום ומדוע בוצע לכאורה אחרי העברת הבעלות ?
16. המשיבים מסתמכים על תדפיס מחשבון הבנק שלהם לגבי משיכת סכום של 60,000 ₪ במזומן מהחשבון, ביום 12.6.2015. המערערת הגישה תצהירים של שתי עובדות ותדפיסים של חשבון הבנק שלה מהם עולה כי לא נכנס תקבול בסך 60,000 ₪ או 68,000 ₪ במועדים הנטענים. תשובתו של המשיב 2 לכך היתה שאוחנה ביקש שלא להעביר את הסכום לחשבונות המערערת אלא "לשמור אותו לעצמו", כך שהעובדה שאין רישום לגבי התקבול בהנהלת החשבונות של המערערת אינה מלמדת על כך שהוא לא התקבל בידיו של אוחנה – ויוער עוד כי המשיב 2 לא מסביר איפה בדיוק בוצעה העברת הכספים, במשרד או בבית, באיזה יום, באיזו שעה, וכיוצא באלה פרטים שאולי מן הראוי היה לציין בקשר למעמד חשוב זה בו שולמו הכספים והוחזר ייפוי הכוח לידי אוחנה. קיימת כמובן אפשרות שהסכום נותר במזומן בידיו של אוחנה (אשר ביקש לקחת אותו לחשבונו הפרטי ו"להעלים" אותו מהמערערת), ומנגד – קיימת גם אפשרות שהסכום שמשך המשיב 2 מהבנק מעולם לא הועבר לדי אוחנה ונשאר בידי המשיב 2, או שניתן לצד שלישי או שהופקד במקום אחר או שהופקד מחדש באותו הבנק.
17. שאלה אחת המתעוררת מיידית הינה מדוע העברת הבעלות בוצעה ביום 2.6.2014 בעוד שהכספים שולמו כנטען רק עשרה ימים לאחר מכן, ביום 12.6.2014. תשובתו של המשיב 2 לשאלה זו היתה שבאותם הימים היה ברור שהוא עתיד לקבל פיצויי פיטורין מהמערערת בסך של למעלה מ-100,000 ₪, ולכן אוחנה הסכים להעביר את הבעלות לפני שקיבל את התשלום, כיון שלאוחנה היתה "ערובה" שתבטיח את התשלום, במובן שהוא יוכל לעכב את פיצויי הפיטורין למקרה ולא תשולם התמורה (עמ' 36 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא). הסבר זה מעורר קושי, שכן – אם המשיב 2 היה אמור לקבל סכום כה נכבד במועדים הנטענים – מדוע פדה את תוכנית החיסכון ? שהרי שני הצדדים היו יכולים להמתין עד קבלת הפיצויים ולבצע את התשלום ללא "שבירת הקופה", כלשונו של המשיב 2. כאשר נשאל המשיב 2 מדוע היה צריך "לשבור" תכנית חיסכון, השיב כי אוחנה אמר לו שלוקח חודשיים עד שכספי הפיצויים משתחררים (עמ' 36) וכי אוחנה לא הסכים לחכות עם התשלום (עמ' 36 שורות 4-5). יש קושי עם גרסה זו, מה גם שבדיון בערעור הוצע הסבר שונה למצב דברים זה ומה גם שהטענה אינה עולה בקנה אחד עם הטענה הנוספת לגבי עיכוב מסירת החזקה ברכב למשך 30 ימים.
מדוע לא נמסרה החזקה ברכב מיד עם התשלום והעברת הבעלות?
18. העובדה שהרכב נותר בידי המערערת למרות השלמת העסקה הנטענת מעורר קושי משמעותי – ובמיוחד כאשר עסקינן במיטלטלין, שאז השליטה והחזקה בדרך כלל מלמדות על בעלות וזכות. הסברו של המשיב 2 לנושא זה תואר מעלה, וכוונתי ל"השכרת" הרכב למשך 30 יום, אלא שאף הסבר זה מוקשה. ראשית, אם אוחנה היה זקוק לרכב למשך חודש נוסף, מה היה יותר פשוט מאשר לדחות את העסקה למשך חודש, כך יוכל אוחנה לקנות רכב חדש לאחיו של המשיב 2, המשיב 2 יוכל בינתיים לקבל את הכסף לצורך התשלום – וכל העסקה תהפוך פשוטה יותר. שנית, אחיו של המשיב 2 לא העיד מטעם המשיבים, למרות "תפקידו" בסיפור המעשה, ונזכיר כי המשיב 2 טוען שאוחנה הבטיח לאח שיקנה לו רכב חדש (סע' 7 ו-9 לתצהירו), כי אוחנה ביקש את הרכב מהאח ביום 2.7.2014 (סעיף 13 לתצהיר), ולעומת זאת, בחקירה טען המשיב 2 שאוחנה ביקש ממנו שלא לספר לאחיו על העסקה ביניהם (עמ' 32 שורות 26-30). משמע, שהיתה חשיבות למסירת עדות של האח על מנת לתמוך בגרסת המשיבים, והיעדרו מציב סימן שאלה נוסף לגבי גרסת המשיבים – ובמיוחד לגבי פרק "השכרת הרכב". שלישית, אין כל עדות לגבי התשלום בסך 3,000 ₪ בגין "השכירות" למשך חודש, אין הסבר מתי הסכום שולם, ובכלל – לא ברור מדוע לא קוזזו 3,000 ₪ במזומן מהסכום של 68,000 ₪ במזומן, או למה לא נעשתה עסקה לגבי 65,000 ₪ מלכתחילה למועד נדחה.
בהקשר זה יש אף לראות כי במכתב ששלח בא כוחם של המשיבים למערערת ביום 3.7.2014, הוא אינו דורש את קבלת החזקה ברכב, אלא רק חשבונית לגבי התשלום ואת המפתח הרזרבי.
מפתחות הרכב –
19. המשיבים מפנים לכך כי בידם מפתח של הרכב, והמשיב 2 בחקירתו טען כי אוחנה נתן לו את המפתח במעמד קבלת התשלום (יחד עם "הקוד הסודי" – עמ' 32 שורות 16-18). אוחנה הכחיש את הטענה וטען כי אין כל משמעות לכך שיש ביד המשיבים אחד משני המפתחות, שכן הוא היה בידיו של אחיו של המשיב 2 והוא בוודאי שנתן למשיב 2 את המפתח שלו. יש לשאול שוב מדוע האח לא העיד ויש לשאול מדוע הטענה לגבי המפתחות ונסיבות הגעתם לידי המשיב 2, לא מופיעה בתצהירו של המשיב 2.

העברת נטל ההוכחה אל שכם המשיבים מחמת קיומם של "אותות מרמה" –
20. מהאמור מעלה עולה כי קיימים סימני שאלה כבדים לגבי העסקה הנטענת, וכך אף קבע בית המשפט קמא. סבורני כי ניתן להשוות את המצב למקרים בהם קיים רישום לגבי נכס מסוים, ונושה של בעל הנכס הרשום טוען כי נסיבות העברת הנכס מלמדות על מרמה, דהיינו – כי ההעברה אינה חוקית. במקרים כגון אלו, נקבע בפסיקה כי הנטל הראשוני להוכחת בסיס מקדמי לטענת המרמה רובץ על שכם הנושה (הטוען כנגד זכות רשומה), אך כי ככל שמתבררות "אותות של מרמה" – עובר הנטל לצד שכנגד, לאמור:
"מקובלת התפיסה לפיה אמת המידה ודרך ההוכחה של טענה מעין זו היא באמצעות בחינת קיומם של "אותות של מרמה" בנסיבות כל מקרה ומקרה. ככל שמתקיימים יותר "אותות מרמה", עשוי לעבור הנטל אל כתפיו של הנתבע להפריך אותם (ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול פ"ד נח(6) 941, 946-948 (2004), ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776, 782 (2003); ועם זאת, אף כאשר קיימים "אותות של מרמה" – נטל ההוכחה נותר על כתפי התובע ואינו עובר כל כולו לנתבע" (ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין [פורסם בנבו] (18.4.2012)).
21. הלכה זו, מתייחסת בעיקר למקרים בהם מקרקעין רשומים על שם פלוני ואילו נושה של אלמוני טוען כי הם אמורים להיות רשומים על שמו של אלמוני, ומשמעותה של ההלכה היא שכאשר הנושה מצליח להצביע על "אותות של מרמה" משמעותיים, למרות הרישום, עשוי לעבור הנטל אל שכם פלוני להראות כי רכש את המקרקעין כדין מאת אלמוני. את ההיקש לגבי מיטלטלין, ובמיוחד רכבים, ניתן לבסס על ההלכה שנפסקה בע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6) 841, שם התבררה מחלוקת בין נושה לבין מי שהחזיק במקרקעין וברכב אשר לשיטת הנושה היו אמורים להיות של החייב, וכך נפסק (בעמ' 848 – כל ההדגשות בציטוטים אינן במקור):
"באשר למכוניות – שלגביהן מתנהל רישום על-פי דין – נקבע ברע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] בעמ' 473) כי הרישום במרשם משרד הרישוי הוא דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי. מכאן נטען כי הנטל על החייב או על הבעלים הרשום להוכיח את מהות הזכות ברכב. איני סבור כי עלינו להכריע בטענה זו במקרה דנן כפי שיפורט להלן, אך סבורני, מכוח היקש, כי דין דומה למקרקעין ראוי להחיל על מיטלטלין, מכל מקום כשמתנהל מרשם. אותות המירמה כפי שתוארו לעיל יפה כוחם גם כאן."
22. בנוסף ראו את ע"א (מחוזי נצרת) 151/09 סרוג'י שיווק דלק (נצרת) בע"מ נ' רוז ג'באלי [פורסם בנבו] (06.07.2009), אשר אף שם נקבע שניתן ליישם את הלכת ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, [פורסם בנבו] באשר להעברת נטל ההוכחה לאור קיומן של "אותות של מרמה", כאשר עסקינן בטענות לגבי עסקת מכר של רכב.
מקרה דומה נוסף התברר בתמ"ש (ב"ש) 3823-04-10 י.ב. נ' א.ג. [פורסם בנבו] (04.09.2011). אף שם נקבע כי הרישום במשרד הרישוי, כשלעצמו, אינו יוצר בעלות, באשר הוא אינו מהווה אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי בלבד, ולכן – זכות הבעלות לפי דיני הקניין היא אשר קובעת ולא הרישום הפורמלי במשרד הרישוי. באשר לשאלה על מי מוטל הנטל להוכיח את מהות הזכות ברכב, נקבע כי גם אם הנטל העקרוני הוא על הצד שמבקש לסתור את נכונות הרישום, אזי שלפי הלכת 1680/03 לוי נ' ברקול, [פורסם בנבו] די בכך שאותו צד יציג "אותות של מרמה" המעבירות את הנטל על הצד השני להפריכן. עוד צוין שם כי לעניין נטלי ההוכחה יש גם לזכור את הכלל הראייתי בדבר מידע המצוי ברשותו של צד מסוים – כאשר לעניין בעלות על רכב, הנתונים לגבי מהות הזכות ופרטי העסקה נמצאים, מטבע הדברים, בידי הצד הטוען לעסקה ואשר על שמו רשום הרכב.
23. נפקות האמור על המקרה דכאן הינה שהואיל והמערערת הצליחה להראות שקיים ספק אמיתי בקיומה של העסקה הנטענת ובמיוחד בהעדרו של ייפוי הכוח – ושעה שקיימים "אותות של ספק" (אם לא "אותות של מרמה" ממש) – עובר הנטל אל שכם המשיבים להוכיח את אמיתות העסקה ואת הבסיס לרישום הזכויות כפי שבוצע, ובמיוחד – את קיומו של ייפוי הכוח, שהוא המסמך ה"מכונן" אשר בבסיס זכויותיהם (וברי כי לו היה מוצג ייפוי הכוח, הנטל להוכחת טענות לגבי זיופו היה שוב חוזר אל כתפי המערערת).
האמור מהווה את הנדבך ראשון בעמדתי לגבי כך שנטל ההוכחה רובץ דווקא על שכם המערערים ולא על שכם המערערת, בניגוד לעמדת בית המשפט קמא, ואמשיך בהנמקות נוספות.
העברת נטל ההוכחה אל שכם המשיבים בשל הנסיבות ו"ניסיון החיים" –
24. ברע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן [פורסם בנבו] (23.2.2012), התבררה מחלוקת לגבי בעלות בנכס מקרקעין, כאשר המבקש דשם היה בעל הדירה שבמחלוקת, והיתה הסכמה בין הצדדים שהמשיב יתגורר בדירה. בשלב מסוים, דרש המבקש מהמשיב לפנות את הדירה – אך המשיב טען כי היתה עסקת מכר בין הצדדים מכוחה נמכרה לו הדירה, עסקה אותה הכחיש המבקש מכל וכל. בית המשפט העליון דן בסוגית נטל הראיה להוכחת קיומה של עסקת המכר, וכך נפסק על ידי כב' השופט הנדל (סעיף 7):
"בענייננו, על פי כתב התביעה, המבקש נתן רשות למשיב להתגורר בדירה, ורשות זו פגה. המשיב טוען שהוא רכש את הדירה מהמבקש – בעל הדירה. הואיל ומדובר בעסקת מכר דירה לגרסת צד אחד בלבד, מצופה שהוא יוכל להביא ראיות להפריך את הכחשת העסקה על ידי הצד האחר. זאת בשל אופיו של המכר. אף אם דרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין במובנה המהותי אינה חלה על המקרה, וטענה זו לא בוססה במקרנו, העדרו של חוזה כתוב, או הוכחת העברת כספים בשיעור מתאים, פועל נגד המשיב במובן הראייתי. הנטל הועבר אפוא מכוח הנסיבות, ניסיון החיים והשכל הישר. ודוק: אלו אינם מכריעים בסכסוך, אך בכוחם ליצור מעין ראיה נסיבתית או תשתית נסיבתית. תשתית זו גורמת להעברת נטל הבאת הראיות. לשון אחר, אם בהעברת נטל הבאת הראיות עסקינן, היקף ההעברה וטבעו תלוי בנסיבות המקרה."
בהמשך מוסיף כב' השופט כי קיימת לעיתים אבחנה בין מיטלטלין לבין מקרקעין, בקובעו כי –
"נדמה כי אופי הנכס צריך להשפיע על השאלה האם צריך להעביר את הנטל ובאיזו מידה";
ואף נפסק כי לגבי מיטלטלין בדרך כלל –
"מוטל על התובע להוכיח את זכאותו הנוכחית בהם, ולא די בכך שיוכיח כי הוא היה בעליהם אתמול. לאמור, הנתבע זכאי לטעון כי הוא קנה אותם מהתובע, ועל התובע להוכיח כי הנתבע גזלם ממנו. זאת בשל החזקה הנזכרת לעיל, הקובעת כי "מה שתחת ידו של אדם – שלו הוא" …."
משמע, שלגבי מיטלטלין – על פי רוב יש חשיבות ראייתית לשאלת החזקה, שכן קיימת מעין חזקה לפיה מיטלטלין נמצאים בידי מי שאמור להחזיק בהם. במקרה דכאן, החזקה נותרה בידיה של המערערת, אך מנגד, הרישום הועבר על שמה של המשיבה 1, כך שלא ניתן ליישם את הקביעה דלעיל לגבי המצבים השכיחים בנוגע למיטלטלין, אך חשובה ההלכה לפיה יש מקרים שבהם הנטל עובר אל שכם הנתבע "בשל הנסיבות, ניסיון החיים והשכל הישר" – שעה שצד אחד טוען לקיומה של עסקה והצד השני מכחיש אותה. התוצאה הסופית לשיטת כב' השופט הנדל היתה כי על המשיב רובץ הנטל להוכיח שהוא רכש את הדירה מאת המבקש וכי היתה עסקה כנטען – ונקבע כי הוא לא עמד בנטל זה.
לשיטתי, ניתן ליישם את האמור, בשינויים המתחייבים, על המקרה הנוכחי, כך שיש לקבוע שהנטל להוכחת העסקה, בנסיבות, רובץ על שכם המשיבים.
העברת נטל ההוכחה אל שכם המשיבים לאור חובתם להוכיח עובדות "חיוביות"-
25. בהמשך פסק הדין ברע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן הנ"ל, [פורסם בנבו] קובע כב' השופט עמית כדלקמן:
"חברי השופט הנדל מציין בפסק דינו (בפסקה 7) כי הנטל הועבר מכוח הנסיבות, ניסיון החיים והשכל הישר. אמירה זו משקפת לטעמי את ההלכה לפיה דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי ונטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט (ע"א 357/72 שנסי נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741 (1973); ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג(2) 864, 870 (1989); ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' ועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 642 (1992); ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 681 (1993); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997), פסקה 13 לפסק הדין; רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, 105 (1992); ע"א 10467/08 עומר חג'אזי נ' אדיב עיאס ([פורסם בנבו], 3.11.2010)).
לכך יש להוסיף כי במקרה דנן הבעלים נדרש להוכיח עובדה שלילית – שהוא לא מכר למשיב את הדירה. כידוע, בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי, פ"ד מ(3) 281 (1986); ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003)). מנגד, המשיב טוען ל"חזקה שיש עמה טענה" והיא טענת בעלות, אך מודה כי המבקש הוא הבעלים הרשום וכי החזיק בדירה כבר רשות לפחות עד לשנת 2005. המשיב נדרש להוכיח עובדה חיובית והיא מכירת הדירה, אך לא הביא ראיה של ממש להוכחת טענתו, וזאת אף מבלי להידרש להיעדרו של מסמך בכתב כנדרש לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין."
26. יש לזכור כמובן שפסק הדין האמור עוסק במקרקעין ולא במיטלטלין, ויש שוני מהותי בין השניים (במיוחד ככל שעסקינן במרשם ומשמעותו, לאור סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969), אך לטעמי, הדברים שהובאו לעיל יפים הם גם לענייננו – בכל הנוגע להבדל שבין הוכחת עובדה חיובית לבין הוכחת עובדה שלילית. כב' השופט עמית לא קובע כי באותו מקרה הנטל רובץ רק על מי שמחובתו להוכיח עובדה חיובית, אלא מתייחס גם לרף ההוכחה מבחינת מי שעליו להוכיח יסוד שלילי, אך הקביעה הכללית היתה שמי שטוען שהיתה עסקה חייב להוכיח את קיומה והנטל לא רובץ על מי שטוען שלא היתה עסקה.
כאן, עסקינן במקרה בו צד אחד טוען כי היתה עסקה, היה ייפוי כוח ושולמו כספים, ואילו הצד שכנגד טוען כי לא היו דברים מעולם. כלומר, שהמערערת אמורה להוכיח עובדות שליליות (שאין מסמך, שלא היתה עסקה ושלא התקבלו כספים), והמשיבים אמורים להוכיח עובדות חיוביות. נוכח האמור ולאור ההלכות שנסקרו, דומה כי הנטל חייב לעבור אל כתפי המשיבים – שאחרת, כדברי בא כוחה של המערערת, עליה להוכיח "שאין לה אחות", והטלת משימה בלתי אפשרית זו על שכמה אינה צודקת בנסיבות.
27. עוד אפנה בהקשר זה לת"א (מחוזי חיפה) 3516-05-12‏ יורם קרבצוב נ' מלח הארץ בע"מ [פורסם בנבו] (19.3.2014), שם התייחס בית המשפט לנסיבות הוכחה של "עובדה שלילית", לאמור:
"התובע הוא שהגיש את התביעה ולכאורה על פי כללי הראיה הרגילים, מוטל עליו הנטל להוכיח את תביעתו בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". אלא שכלל זה עשוי להשתנות בשים לב לטיב הטענות. בפסקי דין רבים הדגישו בתי המשפט כי "[…] דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי ונטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את ענייניו במשפט" (רע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן …) [פורסם בנבו]. להלכה זו חשיבות במיוחד כאשר התובע נדרש להוכיח עובדה שלילית, כמו בענייננו, כאשר עליו להוכיח שלא הסכים למכור את הזכויות בחלקות לנתבעת. במקרה שכזה אין מקום להטיל עליו את נטל השכנוע. לעומתו, על הנתבעת להוכיח עובדה חיובית, כלומר להוכיח כי רכשה את הזכויות. נטל זה להוכחת עובדת הרכישה הינו כבד מהנטל שמוטל על התובע לשכנע כי החתימה אינה חתימתו. "
סיכום לגבי נטל ההוכחה –
28. נוכח המקובץ, אציע לקבוע כי נטל הוכחת הטענה לגבי קיומה של העסקה רובץ על שכם המשיבים – הן לאור קיומם של "אותות של מרמה", הן בשל "הנסיבות, היגיון החיים והשכל הישר", והן לאור השוני שבין הוכחת עובדה חיובית לבין הוכחת עובדה שלילית – והכל בנסיבות המיוחדות עד מאוד של מקרה זה.
29. בכך שונה דעתי מדעתו של בית המשפט קמא, אשר קבע, כזכור, כי הנטל רובץ על שכם המערערת לאור חזקת תקינות המעשה המינהלי.
יישום הקביעה לגבי נטל ההוכחה –
30. אזכיר כי בית המשפט קבע ממצאים של מהימנות, או יותר נכון – חוסר מהימנות, לגבי אוחנה כמו גם לגבי המשיב 2, ושותפה אני למסקנתה של כב' השופטת קמא, לפיה בסיומו של ההליך קמא נותר רב הנסתר על הגלוי. עוד אוסיף כי שני הצדדים בחרו לנהל חלק ממאבקי הרקע שלהם בתחום דיני העבודה, במסגרת ההליך קמא, וניכר היה כי איבה שוררת בין הצדדים לאחר שאוחנה הודיע למשיב 2 על פיטוריו מהמערערת. אין אף ספק כי שני הצדדים לא באו בידיים נקיות לבית המשפט והגרסאות של שניהם היו בעייתיות (לרבות העובדה שאוחנה טען שהנפיק תלושי משכורת "פיקטיביים" למשיבה 1 והמשיב 2 טען שרישום הרכב על שם המשיבה 1 ולא על שמו נועד לאפשר לו להמשיך לקבל קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי).
31. עם זאת, לאור הקביעה באשר לכך שנטל ההוכחה על שכם המשיבים, ואם יש לחרוץ את דינה של המחלוקת בהתאם לשאלה על מי רובץ הנטל – אזי שהמסקנה היא שיש לדחות את תביעת המערערים ולקבל את תביעת המערער.
העדפת גרסת המערערת –
32. מעבר לאמור מעלה באשר לנטל ההוכחה, לשיטתי – אף אם הנטל על שכם המערערת, יש לקבוע כי במאזן ההסתברות האזרחי, גרסת המערערת מסתברת יותר מאשר גרסת המשיבים. לאור פירוט הממצאים דלעיל והקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא – סבורני שיש להעדיף את גרסת המערערת על פני גרסת המשיבים, ולקבוע כי היא הצליחה להרים את הנטל.

סיכום –
33. על כן, לו דעתי תשמע, אציע להרכב הנכבד להורות על קבלת המבוקש בהמרצת הפתיחה מטעם המערערת ועל דחיית תביעתם של המשיבים, וכנגזר מכך, על רישום הזכויות ברכב על שמה של המערערת. עוד אציע – לחייב את המשיבים בהוצאות בסך 7,500 ₪ (כולל מע"מ) אשר ישולמו בתוך 30 יום.

ת. נאות-פרי, שופטת

השופטת יעל וילנר (אב"ד):
אני מסכימה.

יעל וילנר, שופטת
אב"ד
השופטת ריבי למלשטריך-לטר:
אני מסכימה.

ריבי למלשטריך-לטר, שופטת

הוחלט כאמור בסעיף 33 לפסק דינה של השופטת תמר נאות-פרי.

ככל שהופקד פיקדון, המזכירות תחזיר את הפיקדון למערער באמצעות בא-כוחו.

ניתן היום, ה' כסלו תשע"ו, 17 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.
5129371
יעל וילנר, שופטת (אב"ד) ריבי למלשטריך-לטר, שופטת תמר נאות פרי, שופטת
5129371
54678313

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

יעל וילנר 54678313-/
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

© ירקוני - משרד עורכי דין ונוטריון

top