בלי בית ובלי כסף

צילום הכתבה מתוך אתר news1

חוסר הקפדה על הזכויות שבחוק גרם למשפחה אומללה לאבד גם את דירתה הנוכחית, גם את הבית שקיוותה לרכוש וגם את הכסף שלוותה למימון הרכישה

קישור לכתבה

לב טולסטוי כתב: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה". כיצד איבדה המשפחה האומללה במקרה שלנו הן את הדירה בה התגוררה והן את הבית החדש אותו רכשה ואליו הייתה אמורה לעבור? הסיפור מופיע (15.11.15) בפסק דינה של שופטת בית משפט השלום בתל אביב, ריבה ניב.

כדי להבין את כיצד ייתכן הדבר, יש להתחיל במספרים. המשפחה גרה בדירה בבת ים ששווייה 750,000 שקל ועליה רשומה משכנתה של 250,000 שקל. היא ביקשה לרכוש דירה ב-1.5 מיליון שקל, וסיכמה עם הבנק על קבלת הלוואה של 1.25 מיליון שקל: מיליון שקל לקבלן והיתרה לפרעון המשכנתה הקיימת. הבנק קיבל משכנתאות הן על הדירה הקיימת והן על זו החדשה. המשפחה הייתה אמורה למכור את הדירה הקיימת ב-750,000 שקל, מתוכם תפרע את המשכנתה החדשה ואת יתרת 500,000 השקלים תשלם לקבלן הדירה החדשה. בסיום המהלך, היה אמור להיות בידי המשפחה בית בשווי 1.5 מיליון שקל ועליו משכנתה של מיליון שקל.

הבנק אכן העמיד את ההלוואה בסך 1.25 מיליון שקל, שחולקו כמוסכם. הבנק רשם לטובתו משכנתה על הדירה, בגובה הסכום החדש, היינו בשווי הדירה כולה. הבנק לא רשם כל משכון על זכויות הקבלן בבית החדש (למרות שהיו בידיו כל המסמכים לרישום משכון לטובתו).

המשפחה החלה לפגר בתשלומי המשכנתה. הבנק סירב לאפשר לה למכור את הדירה ולהפנות את כספי התמורה לרכישת הבית החדש, מבלי שיקבל סכום גבוה יותר ממה שסוכם, הכולל גם את חוב הפיגורים והריבית. המשפחה נאלצה להודיע לקבלן שאינה יכולה לעמוד בהסכם והוא התחייב להשיב לבנק מיליון שקל.

מיד לאחר מכן התקשר הקבלן עם משפחה אחרת – משפחה מאושרת – לשם מכירת הבית אותו כבר החל לבנות. משפחה זו נטלה הלוואה ונרשמה משכנתה על הבית. אלא שאז נקלע הקבלן לקשיים ולא השלים את בניית הבית. רק אז רשם גם הבנק משכון לטובתו. הבנק מכר את הדירה המקורית של המשפחה האומללה תמורת 720,000 שקל, שכמובן לא הספיקו לכיסוי חובה, והיא נותרה חייבת לו 530,000 שקל.

בינתיים, בהליך מקביל, המשפחה המאושרת תבעה מהבנק למחוק את המשכון (השני בזמן). המשפחה המאושרת והבנק התפשרו על תשלום של 950,000 שקל כנגד מחיקת המשכון. כך נוצר מצב בו המשפחה האומללה קיבלה עודף מההפרש בין סכום הפשרה לסכום החוב שנותר והמשיך לצבור ריבית פיגורים, כשהיא מפסידה הן את הדירה בה התגוררה והן את הבית החדש שרכשה.

המשפחה האומללה הגישה תביעה נגד הבנק ונגד המשפחה המאושרת. לטענתה, הבנק היה צריך לרשום משכון על הבית החדש מיד כשהעניק לה את ההלוואה, באופן שהיה מונע את מכירת הבית לאחרים לפני תשלום החוב לבנק, ובאופן שהיה מונע את מכירת דירתה לשם מימוש יתרת הסכום. את המשפחה המאושרת תבעה, ובכן, בעיקר בגלל שהיא מאושרת. לטענתה, הייתה צריכה המשפחה המאושרת להתחשב במצב המיוחד (עליו ידעה) ולשלם לבנק את הסכום שלבסוף שולם במסגרת הפשרה עוד בטרם מומשה דירתה (אך גם בטרם הושלמה בניית הבית החדש).

בית המשפט דחה את הטענות. לעניין הבנק קבעה השופטת ניב, כי לבנק אין חובה כלפי המשפחה האומללה לרישום משכון, אשר נועד להגן על הבנק ואינו נכלל בחובות הנאמנות שלו. המשפחה האומללה, כך קבעה, הייתה צריכה להגן על עצמה באמצעות עמידה על התנאים הקבועים בחוק המכר (הבטחת השקעות של רוכשי דירות).

לגבי המשפחה המאושרת: בית המשפט קובע, כי אין לצפות ממשפחה, מאושרת ככל שתהיה, שתסכן את עתידה ועתיד ילדיה רק כדי לנסות למנוע טרגדיות ממשפחה אחרת, אומללה ככל שתהיה. כך, תביעתה של המשפחה האומללה נדחתה והיא נותרה ללא הדירה, ללא הבית החדש וללא פיצוי. מה למדנו?

1. עיקרון בסיסי בכל רכישת דירה: עמידה על קביעות המחוקק באופן דקדקני. כל עסקה עם קבלן לשם בנייה חייבת להיות מגובה בבטוחות מתאימות ובלוחות זמנים ברורים.

2. התנהלות מול בנק צריכה להיעשות בכתב ובאופן מפורט, ולא על בסיס הבטחות בעל-פה של פקידים ואף לא של מנהל הסניף, ולו למען הסדר הטוב.

3. אם כבר נוצרה הפרה של הסכם – למשל פיגורים בתשלום המשכנתה – גם אז לנסות, לפחות בשלב הראשון, להגיע להידברות עם הבנק לשם פתרון משותף, במקום תכתובות ואיומים משפטיים.

פסק הדין המלא

 

 

בית משפט השלום בתל אביב – יפו

ת"א 23717-08-10 לוי נ' נסיר ואח'
תיק חיצוני:

לפני כבוד השופטת הבכירה ריבה ניב
תובעים 1. חיים לוי
2. שמחה לוי
ע"י ב"כ עו"ד שי רובינשטיין

נגד
נתבעים 1. מורן נסיר
2. דוד נסיר
ע"י ב"כ עו"ד ארנון גרפי
3.בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל טסלר

חקיקה שאוזכרה:
חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: סע' 61 (א)
חוק המכר, תשכ"ח-1968

מיני-רציו:
* נדחתה תביעת התובעים כנגד הנתבעים בגין נזקים שנגרמו להם לאחר שאיבדו את כספם בעקבות התקשרותם בהסכם לרכישת דירה. נפסק, כי גם אם התרשל הבנק, לא נמצא קשר סיבתי בין אי רישום המשכון לבין הנזק הנטען. כך גם לגבי הנתבעים 1 – 2, שניתן לבקרם. אולי, על התנהלותם, אולם בהעדר יחסים חוזיים ו/או חובת זהירות כלפי התובעים, לא ניתן לקבוע כי הפרו חוזה או התרשלו כלפי התובעים.
* חוזים–מכר–דירות
* בנקאות–בנקים–חובותיהם
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה שמגלה פרשיה עגומה לפיה הם רכשו בית פרטי חלף הדירה שהייתה בבעלותם, ובסופו של יום נותרו ללא קורת גג משל עצמם.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
יש לקבל את טענת הבנק כי במישור היחסים החוזיים בינו לבין התובעים, משכון הזכויות החוזיות איננו אחת מהתחייבויותיו כלפיהם, ולפיכך אי רישומן – איננו יכול להוות הפרת החוזה מטעמו. כך גם בקשר לטענת ההתרשלות- חובת הזהירות המוגברת, איננה כוללת את רישום המשכון, ולפיכך לא ניתן לקבוע כי הבנק התרשל כלפיהם במחדלו זה.
התובעים היו צד להליך המשפטי בו הושג הסכם הפשרה, ולכאורה ככל שהייתה להם התנגדות להסכם, עמדה להם האפשרות לעשות כן. אך ההסכם בא לטובתם, הקטין את חובם ולכן לא הייתה להם עילה להתנגד לו.
יש לקבל את טענת הנתבעים 1 – 2 כי לא הייתה מוטלת עליהם חובת זהירות כלפי התובעים, ולפיכך, משנדחו טענות חוסר תום לב בקיום התקשרות והתעשרות שלא כדין, נדחית אף טענת ההתרשלות.

פסק דין

1. כתב התביעה מגלה פרשיה עגומה לפיה רכשו התובעים בית פרטי חלף הדירה שהייתה בבעלותם, ובסופו של יום נותרו ללא קורת גג משל עצמם.

התובעים לוי התקשרו בהסכם לרכישת בית בראשון לציון. לצורך המימון, נטלו משכנתא מבנק לאומי למשכנתאות, אשר שעבד כבטוחה את דירתם בבת ים שטרם נמכרה. התובעים, שלא הצליחו לגייס את מלוא הכספים לרכישת הבית החדש נאלצו לבטל את ההסכם והקבלן מכרו לנתבעים 1,2 ("נסיר"). משנודע לבנק דבר המכירה, רשם משכון גם על זכויותיהם החוזיות של התובעים בבית.
עפ״י הסכם הביטול התחייב הקבלן להחזיר לבנק כ- 1,000,000 בגין חובם של התובעים. הואיל והקבלן נקלע לקשיים, לא שילמו לו נסיר את מלוא התמורה, תפסו חזקה בבית, והשלימו את בנייתו. בתביעה שהגישו נסיר לביטול המשכון שנרשם ע"י הבנק בדיעבד, אשר גם התובעים היו צד לה, הגיעו נסיר להסכם פשרה עם הבנק, ושילמו לו סכום של 916,000 ש״ח על חשבון חובם של התובעים. הבנק, אשר לזכותו עמדה יתרת חוב בגין הלוואת התובעים, מימש את הדירה הממושכנת, והתמורה שימשה לסילוק החוב.
בתביעתם, מייחסים התובעים לבנק ולנסיר את הפסדיהם ועוגמת נפשם, בסכום של 1,200,000 ש״ח בעילות של הפרת חוזה, רשלנות ,התעשרות שלא כדין ועילות נוספות.

2. טענות התובעים
התובעים היו בעלי דירה בבת ים, ששוויה, לטענתם, היה כ- 750,000 ש״ח ועליה הייתה רשומה משכנתא לטובת בנק משכן, בסכום של 250,000 ש״ח (להלן "הדירה").
ביום 25.6.02, התקשרו התובעים עם הקבלן עמרם אזולאי לרכישת בית בראשון לציון, בסכום של 1,524,890 ש״ח (להלן "הבית"). לצורך הרכישה, ביקשו התובעים מהנתבע 3 , בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן "הבנק"), משכנתא בסכום של 1,230,000 ש״ח. לטענתם, הוסכם עם הבנק בתכנית העסקית שהוכנה על ידו, כי הקבלן יקבל מתוך ההלוואה סכום של 979,000 ש״ח, והנותר ישולם לבנק משכן לשחרור הדירה מהשעבוד, ולרישום משכנתא חדשה לטובת הבנק. לאחר מכן, כאשר ימכרו התובעים את הדירה, בבת ים, יקטינו את ההלוואה ויחזירו לבנק 250,000 ש״ח. יתרת תמורת הדירה – לערך 500,000 ש״ח, ישמשו את התובעים לצורך התשלום הסופי לקבלן.

3. לטענתם, היה אמור הבנק בתחילה לרשום משכנתא על שני הנכסים, ואולם לאחר צמצום ההלוואה ימחק השעבוד על הדירה ויוותר זה שעל הבית, ששוויו 1,524,890 ש״ח. לשיטתם, בטוחות מסוג זה מקובלות ומאושרות ע״י הבנקים כדבר שבשגרה.
ואולם, חרף זאת התרשל הבנק ולא רשם משכנתא על הבית, אלא על הדירה בלבד, במלוא סכום ההלוואה, לאחר שסילק את השעבוד הקודם שרבץ עליה, לטובת בנק משכן.

4. כאשר ביקשו למכור את הדירה, דרש הבנק מהתובעים את מלוא התמורה וסירב לשחרר את המשכנתא הרובצת עליה ובכך סיכל, לטענתם, את אפשרותם לשלם לקבלן את התשלום האחרון בגין הבית.
עקב אותו סירוב, כך לגרסת התובעים, נאלצו לבטל את הסכם מכירת הדירה ואף לבוא בדברים עם הקבלן ולבטל גם את ההסכם עמו. בהסכם הביטול התחייב הקבלן להחזיר לבנק סכום של 1,000,000 ש״ח. לטענתם, היה ההסכם מותנה במילוי התחייבויות הקבלן על ידו, ומשלא עשה כן, לא נכנס הסכם הביטול לתוקף.

5. בינתיים, מכר הקבלן את הבית לאחרים, נסיר- אשר שילמו לו לפחות 250,000 ש״ח, וככל הנראה- אף למעלה מכך. למימון הרכישה נטלו אף הם משכנתא, והבנק המממן רשם שעבוד על הנכס, שכזכור, טרם נרשמה עליו משכנתא ע״י הבנק הנתבע, זה שהלווה כספים לתובעים.
נסיר, שהיו מודעים להסכם הביטול, לא דאגו כי הקבלן אכן יעביר את הסכום שהתחייב בו לבנק, וכאשר נקלע הקבלן לקשיים כלכליים- תפסו את החזקה בבית.
במועד זה נודע לבנק הנתבע דבר הביטול, ואף הוא רשם משכון על הבית.

6. נסיר פנו לבית המשפט המחוזי להצהיר על בטלות המשכון לטובת הבנק. בהסכם פשרה בינם לבין הבנק הנתבע הוסכם כי נסיר ישלמו לבנק 916,000 ש״ח- על חשבון חובם של התובעים. ואולם עוד קודם שהושג ההסכם, החל הבנק בהליכי מימוש הדירה, שנמכרה בסכום של 720,000 ₪. סכום זה שימש לסילוק יתרת החוב. וכך, נותרו התובעים קירחים מכאן ומכאן.

7. בתביעתם, מפנים התובעים אצבע מאשימה כלפי נסיר וטוענים כי התרשלו כלפיהם כאשר התקשרו עם הקבלן מבלי לוודא כי עמד בהתחייבויותיו והחזיר לבנק הנתבע את הסכום שהתחייב בו.
עוד הינם טוענים כי קרוב לוודאי שהחזרת הכספים לבנק אמורה הייתה לבוא מתשלומים שישלמו לו נסיר, שלא עמדו בהתחייבויותיהם כלפיו.
לטענתם, משגילו נסיר כי הבנק הנתבע לא רשם משכנתא להבטיח את ההלוואה שקיבלו התובעים, ״ניצלו את ההזדמנות״, לרישום משכנתא להבטחת הלוואתם. וכך, תפסו חזקה בבית בעודם משלמים כ- 40% מהתמורה בלבד, כשהם מתעלמים מזכויות התובעים בו. לטענת התובעים, לו היו נסיר מפקידים בידי באת כוח הקבלן, על פי דרישתה, את אותם 916,000 ₪ שהסכימו לשלם לבנק לאחר מכן, לא הייתה הדירה נמכרת. התעלמותם מהדרישה וגרירת הרגליים עד לעיצומו של ההליך המשפטי, היא שהביאה לסירובו של הבנק להמתין, ונקיטת ההליכים למימוש הדירה.

8. לחלופין נתבעו נסיר בעילה של התעשרות שלא כדין, שכן לשיטת התובעים שילמו עבור הבית, בסופו של יום, סכום הנמוך במידה ניכרת משוויו, ו/או מהסכום לו התחייבו.
בין לבין נטענו כלפי נסיר גם טענות לשיתוף פעולה עם הקבלן, ע״י תשלום של 260,000 ש״ח שאינו מוצא ביטויו בהסכם הרכישה שביניהם. עוד טענו התובעים כי ההסכם שנחתם בין נסיר לקבלן הינו חוזה לטובת צד שלישי- לטובתם. עילה נוספת שהוזכרה הינה חיוב נסיר לפי דיני המחאת זכות מהקבלן לתובעים, שבגינה נוצרת, לשיטתם, יריבות ישירה ביניהם. לחלופין, נדרשו התובעים לס' 61 (א) לחוק החוזים הקובע כי "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה."
תביעת התובעים כנגד נסיר עומדת על 1,200,000 ש״ח, לפיצוי בגין נזקיהם, הכוללים גם תשלום דמי שכירות, ריביות חריגות שחויבו בהן, ועוגמת נפש.

9. כלפי הבנק טוענים התובעים כי התרשל שעה שלא רשם מיד משכנתא על זכויותיהם בבית הנרכש. לשיטתם, לא היו נסיר נכנסים לתמונה לולא הפר הבנק את ההסכם אליו הגיע עם התובעים, הפרה שמנעה מהם להשלים את מכירת דירתם בבת ים ולהשלים את רכישת הבית בראשון לציון. לחלופין נטען כי לו היה המשכון נרשם, היו נסיר דואגים לסילוקו קודם להתקשרותם עם הקבלן.
עוד טענו כנגד דרישתו והתנייתו של הבנק כי שחרור השעבוד על הדירה בבת ים, יבוצע רק לאחר שיקבל את הכספים מהתמורה. לגרסתם, התניה זו הינה בניגוד לתכנית העסקית עליה הוסכם בין הצדדים, דהיינו, רישום שתי משכנתאות בתחילה, צמצום החוב והותרת המשכנתא על הבית הנרכש בלבד, לאחר שתימכר הדירה בבת ים. על פי האמור לעיל, לו היה עומד הבנק בתכנית העסקית עליה הוסכם, יכולים היו לעמוד בהסכם עם הקבלן, ולשלם לו את מלוא הכספים שהתחייבו בהם, בין באמצעות ההלוואה ובין באמצעות כספי הדירה בבת ים. לטענתם, פעל הבנק בחוסר תום לב כאשר בחר לממש את הדירה בבת ים.

הבנק נתבע, ביחד ולחד עם נסיר באותו הסכום, ובגין אותם נזקים.

10. טענות נסיר
נסיר טוענים כי בינם לבין התובעים אין כל קשר חוזי ו/או משפטי כלשהו, כי מעולם לא התחייבו כלפיהם לשלם לבנק הנתבע במקומם, או במקום הקבלן, כי פעלו בתום לב ואף נאלצו לתבוע את זכויותיהם הקנייניות, בהליך בו הגיעו להסכם פשרה שהיטיב עם התובעים וצמצם את נזקיהם. לטענתם, לא הייתה מוטלת עליהם כל חובת זהירות כלפי התובעים ולכן לא ניתן לטעון כי התרשלו כלפיהם. עוד טוענים נסיר כי לא התעשרו כלל במעשה הרכישה, אלא שילמו כספים עודפים, עקב היעלמותו של הקבלן וקריסתו הכלכלית, כאשר נאלצו לשלם מכיסם את השלמת הבנייה, קבלת טופס 4, בדיקות הבדק, המוטלות על הקבלן, והליכים משפטיים שנאלצו ליזום.

11. לגרסתם, בעת שהתענינו ברכישת הבית, הודיע להם הקבלן על הסכם הביטול, ובא כוחם אף קיבלו לעיונו. באותו הסכם, נכתב כי על הבית רובצת משכנתא, ולפיכך דרש בא כוחם מעו"ד רינה כהן, אשר ייצגה את הקבלן, לדאוג להסרתה. עוד הוסיף שם בא כוחם כי באותה עת טרם בדק ברשם המשכונות ובמנהל מקרקעי ישראל האם קיים שעבוד לטובת התובעים, ורק לאחר שנמצא כי לא נרשם משכון ו/או מישכון זכויות, רכשו נסיר את הבית.

12. עוד טענו נסיר כי עפ"י ההסכם התחייב הקבלן למכור להם את הבית ללא שעבוד כלשהו, ואף לתת להם ערבות לכספם. לגרסתם, סברו כי הקבלן שילם ו/או ישלם את המשכנתא מהונו העצמי ולפיכך נקבע בנספח כי "אישור שחרור משכנתא שנטלו הרוכשים הקודמים לוי חיים ושמחה יומצא בטרם ביצוע התשלום האחרון." לשיטתם, החובה לדאוג לסילוק המשכנתא של התובעים הוטלה במלואה על הקבלן, והתנאים שנקבעו בהסכם, להפקדת הכספים בחשבון נאמנות, נועדו להגן עליהם עד לקבלת ערבויות בנקאיות מהקבלן וללא קשר למשכון- שנרשם ע"י הבנק בשלב מאוחר יותר, וללא ידיעתם.

13. בנוסף, נטען על ידי נסיר כי שילמו לידי באת כוח הקבלן סכום ראשוני של 224,856 ₪, ולמחרת סכום נוסף של 260,942 ₪, וכי כספים אלו הועברו לקבלן, בניגוד להוראות ההסכם. עוד הוסיפו כי על דעת הקבלן, ועקב הקשיים אליהם נקלע, רכשו חומרי בנייה בעצמם וזוכו בסכום של 233,585 ₪, דהיינו שעד סוף יולי 2004, הוציאו על הבית סכום של 719,383 ₪ מתוך סכום הרכישה.
לגרסתם, פנו לבית המשפט כאשר כלו כל הקיצין ומאמציהם להגיע להסכמות עם באת כוח הקבלן ובא כוח הבנק נכשלו.
עוד סיפרו כי הגישו תביעה כספית כנגד הקבלן ובאת כוחו, עו"ד בן חמו, וגם שם הגיעו להסכם פשרה עם האחרונה, שזיכה אותם בסכום של 50,000 ₪.
בחשבון הכספי הסופי שערכו, בו נכללו גם הוצאותיהם המשפטיות, השלמת הבניה ותיקון ליקויים בבית, הגיעו נסיר לסכום של 1,566,823 ₪.

14. טענות הבנק
הבנק טוען כי הסתבכותם של התובעים נובעת, כל כולה, מהעובדה שזמן קצר לאחר קבלת המשכנתא חדלו לעמוד בהחזרי התשלומים, ועקב כך נוצר חוב חדש, שהלך ותפח. כן נטען כי אין לנתק את התוצאה הסופית מהעובדה שהקבלן קיבל מהתובעים כספים מבלי שדאגו לקבל ממנו ערבויות לכספם.
לטענת הבנק, כאשר פנו אליו התובעים, הוסכם כי על מנת להבטיח את ההלוואה ירשמו משכנתא על שני הנכסים וכי ההלוואה תשמש לתשלום לקבלן ולסילוק המשכנתא לטובת בנק משכן, הרובצת על הדירה. עם חתימת הסכם ההלוואה, התחייבו התובעים להסב את ערבות המכר לטובת הבנק ואף הצהירו כי יש בידם הון עצמי לרכישת הבית. הקבלן מצידו, חתם על התחייבות לרישום משכנתא לכשתושלם בנייתו. עוד חתמו הצדדים על התחייבות כלפי הבנק כי אם יבוטל הסכם, יודיעו לו על כך.

15. לטענתו, פיגרו התובעים בהחזרי ההלוואה, והגיעו מספר פעמים להסדרים, בהם לא עמדו. לטענתו, בעת שביקשו למכור את הדירה הסכים להסיר את השעבוד הרובץ עליה בכפוף לקבלת סכום של 350,000 ש״ח, וצמצום ההלוואה שנתן, אך התובעים דרשו את מלוא התמורה הנובעת מהמכירה.
לטענתו, עקב אי עמידתם של התובעים בהחזרים החודשיים במהלך כל התקופה, נוצר חוב נוסף של 184,000 ש״ח,. יתרת ההלוואה, כמו גם החוב הנוסף, כוסו באמצעות מכירת הדירה.

16. לטענת הבנק, לא ניתן היה, בעת עריכת החוזה לרכישת הבית לרשום משכנתא אלא משכון על זכויותיהם החוזיות ברשם המשכונות. עוד טען הבנק כי אי הרישום אינו מהווה התרשלות, שכן המשכון נועד להבטיח את זכויותיו של הנושה, ולא של החייב. כן נטען להעדר קשר הסיבתי בין האיחור ברישום המשכון לבין נזקם של התובעים. לשיטתו, מעת שהסכימו התובעים והקבלן על ביטול הרכישה, (בהסכם שלא הובא באותה עת לידיעת הבנק), הופקעו זכויותיהם החוזיות של התובעים.
זאת ועוד, לטענת הבנק, ממילא זוכו התובעים בסכום שהוחזר על ידי נסיר, וממילא לא נגרם להם נזק בגין אי הרישום.

17. הבנק אף טען כי נסיר בדקו וידעו, קודם להתקשרותם עם הקבלן, כי הבית איננו ממושכן ולפיכך גרסת התובעים כי ניצלו עובדה זו מעת שגילו אותה- איננה נכונה. הבנק מצביע על כך כי נסיר חדלו לשלם לקבלן עקב אי הבנייה, והעדר בטוחות -וללא כל קשר לרישום המשכון. יתרה מכך, גם לו היה נרשם משכון, לא היה הדבר מונע את העברת הזכויות לבית על שם נסיר, בעת שהושלם.

18. הבנק טען גם כי התובעים היו מיוצגים החל מהשלב הראשון, עת קנו את ביתם, וכי לא דאגו לקבל מהקבלן ערבויות לפי חוק המכר, למרות שהתחייב לכך בהסכם.
כך גם נטען ע״ הבנק לאשם תורם של התובעים אשר לא עמדו בהחזר ההלוואה, סירבו להעביר לבנק חלק מהיתרה שתתקבל ממכירת הדירה בבת ים, לא דאגו לקבל ערבויות לפי חוק המכר וכרתו הסכם ביטול מבלי ליידע את הבנק ולהבטיח את זכויותיו וזכויותיהם כאחד.
הנתבעים- הבנק ונסיר כאחד, אף העלו טענת התיישנות עילת התביעה , אשר נולדה , לשיטתם, בשנת 2003.

19. תשובת התובעים
לעניין היריבות בינם לבין נסיר טוענים התובעים כי הסכם המכר בינם לבין הקבלן בוטל בכפוף למילוי תנאי הסכם הביטול, והשבת הכספים לבנק. הואיל ולא מולאו התנאים, לא הופקעו זכויותיהם בבית, ונסיר, אשר עיינו בהסכם הביטול, ידעו זאת ואף התייחסו לכך בהסכם שלהם, בעת שנקבעה בו החובה להסדיר את עניין המשכנתא של התובעים. הסכמתם לשלם לבנק, מעידה, לשיטת התובעים, על הקשר האמיץ בין שני ההסכמים, ועל זכויות התובעים בבית ומהווה הודאת בעל דין.
עוד השיבו כי התעלמותם של נסיר מאזהרות התובעים, השפיעה בתוצאות הרות גורל על התובעים, וכי התשלום שביצעו נסיר לבנק על פי הסכם הפשרה, היה נמוך מדי ומאוחר מדי, לאחר שאסון התובעים הושלם והם פונו מדירתם.

20. באשר לטענות הבנק השיבו התובעים כי טענתו שהסכים לתשלום של 350,000 ₪ מתוך תמורת הדירה מהווה הרחבת חזית. לשיטתם, הסכימו הצדדים בתכנית העסקית על השבה בסכום נמוך יותר, ודרישת הבנק לסכום האמור, הכשילה את התובעים בשתי העסקאות. כן טענו כי בשל חובת הנאמנות המוטלת על הבנק, היה עליו לדאוג בעצמו לערבויות מהקבלן. עוד טענו כי רישום המשכון נועד להבטיח גם את זכויות החייב. לשיטת התובעים, לו נרשם המשכון היו נסיר נמנעים לרכוש את הבית או דואגים בעצמם לסילוק ההלוואה, קודם להתקשרותם עם הקבלן.
נטען גם כי הטענה לאשם תורם לא נטענה ע"י הבנק אלא בסיכומיו.

21. דיון
הכול מסכימים כי סיפור המעשה עגום. למרות כשלים ומחדלים כלשהם מטעם הנתבעים, לא מצאתי כי יש להטיל על מי מהם אחריות או חובה לפיצוי התובעים. האחרונים, טוענים כי עקב מחדלי הבנק ונסיר כאחד, איבדו את ביתם ודירתם. לא מצאתי כי כך הדבר. בקליפת אגוז אציין כי גם אם התרשל הבנק, לא מצאתי קשר סיבתי בין אי רישום המשכון לבין הנזק הנטען. כך גם לגבי נסיר, שניתן לבקרם. אולי, על התנהלותם, אולם בהעדר יחסים חוזיים ו/או חובת זהירות כלפי התובעים, לא ניתן לקבוע כי הפרו חוזה או התרשלו כלפיהם.

22. התכנית העסקית
בסיכומיהם, כותבים התובעים כי הוסכם, או שניתן היה להניח כך, על קיומה של תכנית עסקית לפיה יקבלו הלוואה בסכום של כ-1,250,000 ₪, מתוכם 250,000 יסלקו משכנתא קודמת לטובת משכן שרבצה על הדירה, והיתרה- תועבר לקבלן. על פי התכנית, השלב השני הינו מכירת הדירה, ששוויה כ-750,000 ₪ וביטול השעבוד עליה. מתוך, 750,000₪ המתקבלים בתמורה לדירה, יוחזרו 250,000 ₪ לבנק, והיתרה- תועבר לקבלן. דהיינו, שבצמצום רב, וללא הוצאות נוספות, יכולים היו התובעים לעמוד במתווה זה. גם אם אין הבנק מגדיר תכנית זאת כ"תכנית עסקית", אין הוא מתכחש להסכמה דלעיל, אלא שעוד לפני שפנו התובעים לבנק לצורך הסרת השעבוד על הדירה, כבר פיגרו התובעים בתשלומים השוטפים, יצרו חובות חדשים והגיעו להסדרים שבהם לא עמדו.

22. בסיכומיו, טוען ב"כ התובעים כי הסכימו לעמוד בתכנית, לצמצם את ההלוואה ולהשיב לבנק 250,000 ₪ מהתמורה שיקבלו ממכירת הבית, ואילו הבנק דרש אותה במלואה. כך גם בסעיף 10 לכתב התביעה. הטענה נסתרת מתוך הכתובים. עולה כי באותה עת התלוננו התובעים על רישום המשכנתא על הדירה וטענו כי לא הסכימו לשעבוד זה, ואף דרשו לקבל את מלוא תמורתה: כך במכתב ב"כ התובעים דאז, עו"ד נענע, מיום 11/1/03: "מרשי פנו אליכם בנדון ונמסר להם כי הם צריכים להשיב כ-350,000 ₪ מכספי תמורת מכירת הדירה לבנק ורק היתרה תעמוד לזכותם.
פעולתכם כאמור הינה בניגוד למוסכם בין הצדדים והיא נגועה בחוסר תום לב רבתי תוך הטעייה מכוונת של מרשי.
מרשי מסרו לכם את מלוא הפרטים הקשורים להתקשרותם לרכישת הקוטג' והיה ידוע לכם כי מרשי זקוקים לכספיי תמורת מכירת הדירה לתשלום בגין רכישת הקוטג'."
ביום 21.5.03 כתב עו"ד נענה: "מבלי לגרוע מטענות מרשי ועל מנת להקטין את הנזק אבקשכם להודיעני בדחיפות מהוא הסכום אותו הנכם דורשים ממרשי לשלם מתוך כספי תמורת הדירה בכדי שתסכימו להסיר את המשכנתא.
דא עקא, בעבר הוצע למרשי לשלם סך של 350,000 ₪ מכספי תמורת הדירה, סכום משמעותי אשר מרשי יתקשו לעמוד בו. לפיכך אבקשכם לבחון בשנית, מבלי לגרוע מטענות מרשי כלפיכם מהו הסכום אותו הנכם מבקשים לקבל מתוך כספי תמורת הדירה.
האמור בסעיף זה אינו מחייב את מרשי והוא נועד אך ורק על מנת לקדם את העניין ולהקטין את הנזקים שנגרמים ויגרמו."

23. לטענת ב"כ התובעים, מהווה טענת הבנק כי הסכים לקבל 350,000 ₪ הרחבת חזית, הן משום שלא הוזכרה בכתבי הטענות ואף לגוף העניין: "מן התכתובת עולה כי לאחר שלוי למדו על דרישת הבנק לקבל סך של 350,000 ₪ מכספי התמורה עבור דירת בת ים, הם נקשרו ביום 14.4.03 בהסכם למכירת דירת בת ים, ומכך משתמעת הסכמה של לוי, אמנם תוך חריקת שיניים, לכך ש-350,000 ₪ מכספי התמורה עבור מכירת דירת בת ים יועברו לבנק ולכל הפחות נכונות של לוי להעברת סכום נמוך יותר לבנק, אלא שנראה כי הבנק שינה את דעתו ולא אפשר ללוי לעשות שימוש ולו בשקל אחד מכספי התמורה לצורך רכישת הבית." (ס' 141 לסיכומים).
אינני מקבלת את טענת הרחבת החזית שעה שהמסמכים מצויים בנספחי התובעת עצמה ובתצהיר הנתבע (ס' 21 לתצהיר מר משולם).

24. עוד הנני דוחה את הטענה כי התובעים הסכימו לשלם לבנק סכום כלשהו, בין על פי התכנית העסקית לה טענו, ובין סכומים אחרים, עפ"י דרישתו.
בתצהירה, מפרטת התובעת: "בתאריך 25.10.04 כתבתי מכתב בכתב ידי ובו גוללתי את הדברים כפי שהיו במדוייק בזמן אמת ובסמוך לקרות הארועים, מכתב שנכתב בדם ליבי..:
"בנוסף לכך שרון משכן את הבית שלנו בבת ים ואמר לנו שזה זמני ולא מסר לנו שברגע שנמכור את הבית בבית ים עלינו להחזיר כסף לבנק.
כאשר מכרתי את הדירה בבת ים כדי להעביר כסף לקבלן וניגשתי להסיר את המשכנתא מהדירה בבת ים נתקלתי בסירוב ולא הבנתי מדוע. בהמשך הבנתי ששרון רשם במילים קטנות מבלי ליידע אותי שבמכירת הדירה עלי להחזיר כסף לבנק, דבר שלא יכולתי לעמוד בו כי כל הכסף של מכירת הדירה התחייבתי לקבלן ושרון ידע מזה…בלית ברירה ולאחר שהבנו כי הבנק עומד בסירובו ומתנגד נחרצות למכירת הדירה כפי שסוכם, ובהתאם לדברי פקידת הבנק מרינה ביטלנו את שתי העסקאות בתקווה שלפחות נישאר עם דירת המגורים בבת ים."

25. בתצהירו של מר שרון משולם מטעם הבנק נמצאה התייחסות לטענות האמורות: "במצב שבו בכוונת הלווים למכור בעתיד את אחד הנכסים המשועבדים לבנק, אני מבהיר להם בטרם העמדת ההלואה, כי בקשתם לצמצום נכסים תישקל במועד הרלבנטי, ובכל מקום תהיה מותנית בתשלום לפחות חלק מתמורת הנכס הנמכר.." (ס' 17 לתצהיר).
מהאמור לעיל עולה כי סירובם של התובעים להעביר חלק מהתמורה ממכירת הדירה לבנק, הוא שהביא לכך שלא הגיעו להסכמה עם הבנק לצמצום ההלוואה, קודם להסרת השעבוד עליה.

26. הנני דוחה את גרסת התובעים גם באשר להסכמתם לרישום המשכנתא על הדירה: באותו מכתב של עו"ד נענע (נספח 11 לתצהיר הבנק) נכתב: "נראה כי מרשי הוטעו על ידכם ו/או הולכו שולל ובחוסר תום לב רבתי נרשמה המשכנתא שנועדה לרכישת הקוטג' גם על הדירה, וזאת בניגוד להסכמתם של מרשיי בניגוד למוסכם בין הצדדים ותוך הטעיה ובחוסר תום לב רבתי. טענה זו נסתרת ממסמכי ההלוואה וחתימת התובעים על הטפסים לפיהם ירשמו שעבודים על שני הנכסים, ואף את האמור בכתב התביעה ובתצהיר התובעת, לפיו הבנק יסלק את המשכנתא הראשונה לטובת משכן (כפי שנעשה), ו"הבנק הופך להיות בעל משכנתא מדרגה ראשונה על הדירה בבת ים." פירושו, שמלכתחילה הוסכם שהבנק ימשכן את שני הנכסים. אף לא מצאתי כל אינדיקציה לטענת התובעים כי הוסכם שהדירה תשועבד בסכום של 250,000 ₪ בלבד, ומכל מקום, עקב סירובם לצמצם את המשכנתא ודרישתם לקבל את מלוא התמורה בגין הדירה, אין כל נפקות לטענה.

27. באותה עת שבוטל ההסכם, לא החזיקו התובעים בבטוחה כלשהי לכספים ששילמו, למרות שהקבלן התחייב למסור להם ערבויות לפי חוק המכר (הבטחת השקעות של רוכשי דירות תשל"ה- 1974). אינני מקבלת את הטענה כי היה זה תפקידו של הבנק להיכנס בנעלי התובעים ולדאוג לקבלתן. לו היו הבטחונות בידי התובעים ולו היו הכספים המשולמים על ידם מופקדים בחשבון הבנק המלווה, כאמור בס' 2ה' להסכם, לא היו התובעים מאבדים את כספם.

28. לטענת התובעים, הפר הבנק את חובת הנאמנות החלה עליו: "מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי, אף מי אינו לקוח) לבין בנק היא מערכת מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפשים ביני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים, ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן. מכוח מערכת יחסים זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות- שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל." (עא 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פדי' מח(2), 537).

29. האם מהוה רישום משכון אחד מחובות הבנק כלפי הלקוח? לטענת הבנק לא ניתן היה לרשום משכון על בית שטרם נבנה, אלא את הזכויות החוזיות אצל רשם המשכונות. לשיטתו,
נועד המשכון לשמש כערובה לחיוב, ומטרתו, לדאוג לנושה ולא ללקוח: "במישור היחסים שבין הממשכן- החייב לבין בעל המשכון-הנושה, העברת הנכס לחזקתו של הנושה משרתת את האינטרסים של הנושה, שיכול להיפרע בקלות מהנכס שברשותו אם החייב לא עומד בפירעון החוב." (ע"א 1339/12 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אי.סי.אם יצרני מיזוג אוויר (בפירוק) [פורסם בנבו]. ממה נפשך, לו לא היה המשכון נרשם כלל, היה הבנק עומד מול שוקת שבורה שהרי לא ניתן היה לחייב את נסיר לשלם, ואילו דירתם של התובעים ממילא לא הספיקה לסילוק ההלוואה כולה.

30. הנני מקבלת את טענת הבנק כי במישור היחסים החוזיים בינו לבין התובעים, משכון הזכויות החוזיות איננו אחת מהתחיבויותיו כלפיהם, ולפיכך אי רישומן- איננו יכול להוות הפרת החוזה מטעמו. כך גם בקשר לטענת ההתרשלות- חובת הזהירות המוגברת, איננה כוללת את רישום המשכון, ולפיכך לא ניתן לקבוע כי הבנק התרשל כלפיהם במחדלו זה.

31. זאת ועוד, גם לו קיבלתי עמדת התובעים להתרשלות או להפרת חוזה, הפסדם איננו תולדה של ההפרה ו/או של ההתרשלות, שכן כבר נוכחנו כי ביטול העסקה עם הקבלן לא היה קשור לרישום המשכון, שבאותה עת (שעת הביטול), לא ידע איש כי לא נרשם.

32. אלא שלשיטת התובעים, לו היה המשכון נרשם בזמן, לא היו נסיר יכולים להתעלם ממנו, והיו דואגים לסילוקו קודם להתקשרותם עם הקבלן. גם אם כך הוא, הוכח כי נסיר נזהרו בכספם, הפקידו אותו בחשבון נאמנות, ולא הסכימו להעבירו לקבלן אלא בכפוף לערבויות- שלא ניתנו. גם לו נרשם המשכון והוחזר לבנק ע"י נסיר, הסכום של 950,000 ₪, עדיין היו התובעים חייבים להשיב את היתרה בסך 300,000 ₪ בצירוף חוב הפיגורים שהצטבר, שעמד ביום 1.6.04- על 95,000 ₪, וביום 30/11/04, לפני ההליך המשפטי שיזמו נסיר-ע"ס 148,745 ₪. דהיינו, שממילא צריכים היו למכור את דירתם ולהשיב את מתוך תמורת הדירה, שנמכרה בסכום של 720,000 ₪, את יתרות החוב. על פי אותו חשבון, שהתובעים מתעלמים ממנו, היו נותרים להם עד ₪250,000, וזאת בסכומים נומינליים, על דרך האומדנא, ומבלי לקחת בחשבון עמלת פירעון מוקדם ו/או הוצאות נוספות. התובעים לא פירטו את ההוצאות שנגבו מהם ו/או את סכום הכסף שנותר, אם נותר, מהמכירה. תחת זאת העמידו את תביעתם על סכום הגבוה בהרבה משווי הדירה שהייתה בבעלותם.

33. יתרה מכך, מעדותה של עו"ד בן חמו, ב"כ הקבלן, עלה כי גם לו היה נרשם משכון ברשם המשכונות, לא היה הדבר מונע את רישום הזכויות ע"ש נסיר, במינהל מקרקעי ישראל, לכשהושלמה הבנייה. ("טכנית זה לא הפריע כי המינהל לא ביקש ממני שחרור מבנק לאומי. הוא ביקש אך ורק מהבנק המלווה." (עמ' 121 ש' 10 לפרוטוקול). יתרה מכך,

34. הנתבעים טענו להתיישנות עילת התביעה. לטעמי, נולדה עילתה בעת שהגיעו נסיר להסכם עם הבנק, דהיינו בשנת 2005, ולפיכך נדחית הטענה. עם זאת אין להתעלם מהשיהוי הניכר בהגשת התביעה של מי שטוען כלפי הנתבעים כי בעטיים חרב עליו עולמו.

35. בתביעתם, טוענים התובעים כי הבנק חייב להם את מלוא סכום דירתם, הוצאות כינוס וריבית חריגה ודמי שכירות. כזכור, החלו התובעים את העסקה כשברשותם דירה ממושכנת בלבד, דהיינו שהונם העצמי עמד על 500,000 ₪ בלבד. בתביעה, מתעלמים התובעים מהפרת ההסכמים על ידם, צבירת פיגורים החל מנטילת המשכנתא, הסתרת חוזה הביטול מפני הבנק, והתעלמות מחובת הזהירות המוטלת עליהם- להבטיח את עצמם (שעה שהיו מיוצגים), בערבויות שהחוק דאג להעניק להם, ובעיקר הינם מתעלמים מהיעלמותו של הקבלן אשר הבטיח להם כי יחזיר לבנק כ1,000,000₪.
הנני דוחה את התביעה כנגד הבנק.

36. נסיר-
על פי התובעים, התרשלותם של נסיר כלפיהם באה לידי ביטוי בכך שהתקשרו עם הקבלן למרות שידעו כי הוא התקשר בעסקה קודמת שמומנה ע"י הבנק. עוד ידעו נסיר שעסקה זו בוטלה בהסכם שהתנאי העיקרי בו היה סילוק המשכנתא כלפי הבנק. משכך, לשיטת התובעים היה החוזה שנכרת בין הקבלן לנסיר חוזה לטובת צד שלישי ועל נסיר היה לדאוג שהקבלן ימלא אחר התחיבויותיו, במיוחד לנוכח העובדה שהם כבר שילמו לקבלן באותה עת 225,000 ₪. הנני מקבלת את טענת נסיר כי טענה זו לא הועלתה בכתבי הטענות והיא מהווה הרחבת חזית, אך גם לגוף העניין, "האדם השלישי –הוא אדם שאינו צד לחוזה ואשר הצדדים לחוזה חפצים להעניק לו זכות." (גבריאלה שלו, דיני חוזים- החלק הכללי 577). איש מהצדדים להסכם לא התכוון להעניק זכויות לתובעים, וההטבה הנטענת על ידם לא מצאה ביטויה בהסכם, בו הועלו על הכתב חיובים הדדים של הקבלן כלפי נסיר ולהיפך. כך גם לגבי הטענה להמחאת זכות, שאף היא לא נטענה בכתבי הטענות ואינה מוצאת ביטויה בהסכם, שהנמחה אינו צד לו.
37. לגרסת התובעים, התעלמו נסיר מהתחייבות הקבלן כלפיהם, הן משום שידעו כי לא נרשמה משכנתא לטובת התובעים, ואולי משום שהקבלן היה אמור לסלק את חוב התובעים באמצעות כספים שיקבל מנסיר מאוחר יותר, ובין משום שילוב שתי האפשרויות דלעיל. משכך, טוענים התובעים כי "בחוסר תום לב משווע, ותוך התכסות במחדל הבנק, החליטו נסיר להתעלם מזכויות לוי והבנק בבית, ולרכוש אותו, תוך התעלמות מן העובדה, כי לוי כבר שילמו, באמצעות הבנק, קרוב למליון שקלים חדשים לצורך רכישתו."
38. הטענה נדחית. מסיבות שאינן קשורות בנסיר, ביטלו התובעים את הסכם רכישת הבית. הסכם הביטול נערך לפני מכירת הבית לנסיר, והחיוב להשבת המשכנתא הוטל, על פי הסכם זה, כולו, על הקבלן. לו מילא הקבלן אחר התחייבותו, לא היו לצדדים להסכם הביטול טענות זה כנגד מישנהו.
39. אכן, נסיר בדקו ומצאו קודם לרכישה את מצבו של הבית, ידעו אודות התובעים ובדקו ומצאו שאינו ממושכן. את המנגנון לפיו לא ישלמו במישרין לקבלן לא יצרו לטובת התובעים, שלא הכירום, אלא לטובתם שלהם, לצורך קבלת ערבויות מתאימות, ובהתאם להתקדמות שלבי הבנייה. משלא סיפק להם הקבלן בטחונות, חדלו לשלם לו, ומשנעלם- תפסו את החזקה בבית. הנני מקבלת את טענת נסיר כי אין בינם לבין התובעים כל יחסים חוזיים הקושרים בין שני הצדדים ו/או שני החוזים- הביטול והרכישה.
40. עיקר טענת התובעים כנגד נסיר הינה להתרשלות, עצימת עיניים והתעלמות ממצוקתם. לשיטתם, כאשר תפסו נסיר את החזקה בבית, שילמו 668,377 ₪ בלבד. "כעת היה לנסיר בית מושלם, בלא משכון לטובת או בקשר עם לוי, כשהחזקה בו בידיהם והזכויות בו רשומות על שמם. כל זאת כשנסיר שילמו 41% בלבד מן התמורה. בית מושלם ביותר מחצי חינם. ומה עם לוי? NASSIR COULDN'T CARE LESS".
41. יתכן כי יש ממש בטענה כי מן הראוי היה שנסיר היו מסכימים לדרישת הבנק במכתב הכוונות ששלח קודם שהחל בהליכי מימוש הדירה, בו הסכים לקבל 950,000 ₪ לצורך הסרת המשכון. בחודש 11/04 פנתה ב"כ הקבלן לנסיר מספר פעמים על מנת שיזדרזו בתשלום על מנת למנוע נזקים. בסיכומיהם כתבו נסיר: "לוי טופלים על נסיר האשמות כאילו נמנעו הללו מלשלם במועד המקורי חלק מהתשלומים בגין הסכם רכישת הבית בינם לבין הקבלן מחוסר תום לב. לוי מתעלמים לחלוטין מכך שלא היה לנסיר למי לשלם- הקבלן נעלם, לוי אף הם ידעו (ר' לעיל) כי מצבו הפיננסי בכי רע ואף מבחינה טכנית לא ניתן היה לשלם לקבלן, בשל היעדרו של חשבון נאמנות מתאים האם מצופה היה מנסיר כי ישליכו את כספם לטמיון? האם מצופה היה כי בשם ההגנה על לוי- אנשים זרים מכל בחינה, משפטית ואחרת,- יסכנו הם את עתידם ועתיד ילדיהם?". הנני מקבלת את טענת נסיר כי הטרוניה שאדם לאדם –אדם ולא זאב, איננה יכולה להבשיל פה לכדי חוסר תום לב וחובת פיצוי, לנוכח הנסיבות, בהן עמדו נסיר כאשר ביתם טרם הושלם ומיטב כספם הושקע בו, ובהעדר חובה כלשהי כלפי התובעים.
42. לעניין זה, הגובל בטענת התעשרותם של נסיר על חשבון התובעים, הנני מקבלת את טענת נסיר כי בסופו של יום, לא הרוויחו דבר מהתמוטטותו של הקבלן, השלמת הבניה והאישורים על שמם, ומכל מקום, גם אם נחסך מהם סכום של 200,000 ₪, כגרסת התובעים (עפ"י חשבון שאיננו מתקבל על ידי), אין "חסכון" זה מהווה התעשרות שלא כדין "על גבם של התובעים", כפי שנטען על ידם. עוד יוזכר כי "ההתעשרות" הנטענת, בסכום של 200,000 ₪ הולידה תביעה בסכום של 1,200,000 ₪ .
43. התובעים היו צד להליך המשפטי בו הושג הסכם הפשרה, ולכאורה ככל שהיתה להם התנגדות להסכם, עמדה להם האפשרות לעשות כן. אך ההסכם בא לטובתם, הקטין את חובם ולכן לא הייתה להם עילה להתנגד לו.
512937144. הנני מקבלת אף את טענת נסיר כי לא הייתה מוטלת עליהם חובת זהירות כלפי התובעים, ולפיכך, משנדחו טענות חוסר תום לב בקיום התקשרות והתעשרות שלא כדין, נדחית אף טענת ההתרשלות.
54678313התביעה כנגד נסיר נדחית.
45. בנסיבות העניין, ולנוכח האמור לעיל- אין צו להוצאות.
ניתן היום, 15 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.

ריבה ניב 54678313
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

© ירקוני - משרד עורכי דין ונוטריון

top