פרוצדורה או הנגשה- מה גובר?

כסא גלגלים בבית משפט

שאלה חשובה שטרם הוכרעה בפסיקה עוסקת בשאלה האם תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן:" "תקסד"א") גוברות על הקבוע בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998 (להלן: "החוק").

לעניות דעתי, תקנות סדר הדין נדחות מפני החוק – המדובר בחוק הנמצא במעמד נורמטיבי עליון על תקנות, אפילו אם הוא מאוחר להן.

 אין ולא יכול להיות בתקסד"א, תקנות בעלות מעמד נורמטיבי נמוך ואגבי, כדי למנוע ולו פסיקו של סעד המבוקש מכוח החוק ושנועד להבטיח את זכויותיו של מבקש לשוויון ולגישה לערכאות.

  •  הוראות החוק והתקנות גוברים על האמור בתקסד"א בהיותם מאוחרים, ספציפיים והיותו של החוק עליון על התקנות.

ד"ר שלמה לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית מהדורה שניה, התשס"ח 2008 (להלן: "לוין") כך קובע לוין, בעמוד 29:

"בעידן המודרני אין קיימת אפשרות להתעניין במשפט המהותי ללא התייחסות לדין הפרוצדוראלי ומי שמתעלם מכך, כאילו למד מוסיקה מתווים והוא מעולם לא ניגן בכלי נגינה. הענקת מעמד חוקתי לזכות הגישה לבית המשפט היא חלק מתהליך כללי של קונסטיטוציונליזציה של הדיון האזרחי"

הזכות לשוויון הוכרה רבות במשפטנו:

"החובה לנהוג בשוויון משמעה מתן יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים. מכאן שהצד השני של השוויון הוא ההפליה, שהיא יחס שונה ובלתי הוגן לשווים, כאשר ההכרה בעילת ההפליה נותנת ביטוי מעשי למעמדו הרם של עקרון השוויון"

(ברק-ארז, משפט מינהלי, בעמ' 678-673).ב. על פגיעה בעקרון השוויון נאמר כי היא "הרע-מכל-רע" (כב' השופט מ' חשין בפסק דינו בבג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ(3) 485, 503 (1996)); ההפליה עשויה להוביל להשפלה ולפגיעה בכבוד האדם (בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 132 (1995)) (להלן: עניין מילר); ו"אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה" (ראו: בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 332 (1988);

בוודאי כך מקום שהמדובר בהפליה "גנרית" הנמצאת ב"גרעין הקשה" של ההפליה בשל מאפיין בזהותו של אדם, כמו למשל, בין היתר, דתו, גזעו או מינו- ובמקרה שלנו- בשל מוגבלותו

על הפליה שכזו נאמר כי היא "פוצעת אנושות בכבוד האדם" (בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 650 (1998) וראו: אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 142 (2004)).

באותה רוח נאמר בבג"ץ 1703/92 ק. א. ל. קווי אוויר למטען נ' ראש הממשלה, פ"ד נב(4) 193, 204 (1998))., כי:

"…הפליה (אמיתית או מדומה) מוליכה אל תחושה של קיפוח ותסכול, תחושת-קיפוח ותסכול מישירים אל קנאה. ובבוא קנאה תאבד תבונה […] נכונים אנו לשאת בעול ובסבל ובמצוקה אם נדע כי גם זולתנו – השווה לנו – כמותנו ועימנו; אך נתקומם ולא נשלים במקום בו יקבל זולתנו – השווה לנו – את שאנו לא נקבל"

  • הנה כי כן, ברי כי לאור מעמדה העליון של הזכות לשוויון וזכות הגישה לערכאות, הרי שכל הפרעה שעלולה להיות בדמות התקסד"א יש שתדחה לאור היותה נוגדת את עקרונות היסוד של השיטה, וברי כי לביהמ"ש הסמכות הטבועה להפעיל את סמכותו ואת שיקול דעתו בכל עת בה התקסד"א – אם בכלל- מפריעות למתדיין לקבל את יומו בערכאות באופן שוויוני.
  • ודוק: אפילו אם לא היה בכך די, הרי שברי כי הואיל והתנגשות התקסד"א הוא עם החוק, הרי שמעמדו הנורמטיבי העליון של החוק גובר על האמור בתקסד"א, ולכך אף מצטרפת העובדה כי החוק והתקנות הינם דברי חקיקה מאוחרים לתקסד"א ואף בשל כך גוברים.
  • כך קובע הנשיא (לשעבר) שמגר בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי פ"ד מט(4) 221, בעמוד 267: " שאלה נוספת ונפרדת היא מה דין תקנה אשר עומדת בניגוד למה שנקבע בחוק. השאלה מתחדדת כאשר אנו דנים בשאלה מה דין תקנה מאוחרת ומיוחדת, העומדת בסתירה לחוק כללי ומוקדם לה. אילו היינו מפעילים את כללי הפרשנות המובאים לעיל באופן פשטני, היה עולה מהם, לכאורה, כי הוראה מיוחדת גוברת על הוראה כללית. יתרה מזאת, חיקוק מאוחר גובר על חיקוק מוקדם. על דרך קל וחומר, חיקוק מיוחד ומאוחר גובר כביכול על חיקוק מוקדם וכללי. יוצא, לכאורה, כי כל הוראה מאוחרת ומיוחדת גוברת, באופן חד-משמעי, על כל הוראה מוקדמת וכללית. אולם מסקנה זו אינה נוגעת לנסיבות שבהן ניצבת תקנה מול חוק. החוק לעולם עדיף. שאלה נגזרת היא מה דין תקנה מיוחדת או מאוחרת, העומדת בסתירה לחוק. התשובה היא כי ידה של התקנה על התחתונה. הכללים בדבר עדיפותו של חיקוק מאוחר על מוקדם יותר או בדבר עדיפותה של הוראה מיוחדת על כללית, חלים רק במסגרת אותה רמת חקיקה, היינו כאשר לפנינו חוק מול חוק או תקנה מול תקנה.
  • הנה כי כן, באותיות קידוש לבנה קובע ביהמ"ש העליון בפסק הדין המוביל בעניין המדרג הנורמטיבי ובהתנגשות בין דברי חקיקה, כי בכל מקרה בו תקנה מתנגשת עם חוק ואפילו הייתה התקנה מאוחרת (לא מתקיים בענייננו) ומיוחדת היא נדחית בפני החוק מקל וחומר כזה המעגן את הזכות לשוויון ולגישה לערכאות.
  • הזכות לשוויון ולגישה לערכאות גוברת על כל טענה פרוצדורלית המבקשת לשלול את זכותו של מתדיין לקבל את יומו בביהמ"ש, גם אם זו כרוכה בכיפוף התקסד"א ובניהול ההליך בדרך שונה מהדרך לה הורגלו ביהמ"ש הנכבד ויתר המתדיינים, לרבות הח"מ.
  • עוד יובא כי מסקנה זו הינה מסקנה אינטואיטיבית, כמעט רפלקסיבית, כאשר מדובר למשל בחיוב שופט לדון באולם אחר מאולמו הרגיל, רק בשל העובדה כי צד מתדיין מתנייד באמצעות כסא גלגלים, אולם באותו רפלקס ממש, יש להתאמץ ולעשות שימוש גם לשם הנגשת ההליך.

נשאלתי לדוגמאות לעניין סעדים המתנגשים עם תקנות סדר הדין האזרחי, להלן מספר דוגמאות:

  1. קיום הדיון ו/או חקירת האדם בעל המוגבלות באמצעות הועדות חזותית (Video Conference).
  2. קיום דיונים לא לפני השעה 16:00, או בביתו של האדם בעל המוגבלות.
  3. כי כל החלטה הנוגעת למתן תגובה תנתן בהתייעצות עם ב"כ המבקש.
  4. מתן רשות להקליט את הדיונים לשם שמיעתם שוב במועד נוח יותר.
  5. לאפשר ארכות מתאימות ומועדים נוחים בהתחשב במצב המבקש.

כמובן שמסכת הסעדים הינה בלתי מוגבלת, כל מוגבלות והסעדים הדרושים לשם מתן ההעדפה המתקנת הדרושה לה

© ירקוני - משרד עורכי דין ונוטריון

top