רצח גדי ויכמן ז"ל – בית המשפט העליון אישר: עדן אוחיון למאסר עולם

פסל נגד אלימות

זוכרים שגם יהודים דוקרים יהודים?

בשבוע שעבר נתן ביהמ"ש העליון (כב' השופטת ד' ברק ארז) פסק דין בערעור שהגיש עדן אוחיון נגד הרשעתו.

בית המשפט העליון דחה את הערעור ושלח אותו לבית האסורים למאסר עולם.

אוחיון טען כי העובדה שהמנוח נגח בו עובר לדקירה צריכה להביא להפחתת ההרשעה מרצח בכוונה תחילה להריגה בלבד.

בית המשפט קבע כי אפילו אם נגח המנוח בפניו של אוחיון עובר לדקירה, אין בנגיחה כדי להוות קינטור הפוגם ביסודות עבירת הרצח.

בית המשפט קבע כי כאשר אדם דוקר אדם אחר בפלג גופו העליון השמאלי הוא מתכוון להמית.

באופן אוטומטי, משאושררה ההרשעה ברצח נדחתה הבקשה להפחתת העונש.

כדאי לשים לב לקריאת השופטים לשנות את החוק, ולהוסיף על עבירת הרצח (בכוונה תחילה) עבירת רצח מדרגה שנייה, אשר לדעת השופטים הייתה מתאימה למקרה זה.

במקרה כזה, אין כפייה על ביהמ"ש לגזור מאסר עולם חובה, והעונש נותר לשיקול דעת ביהמ"ש.

גילוי נאות- צוות ההגנה כלל את עו"ד ששי גז במשרדו אף הייתה לי הזכות לעבוד.

המשנה לנשיאה רובינשטיין שיבח את צוות ההגנה של הרוצח וקבע כי טענו את כל אשר יכלו למענו- ובכל זאת ההרשעה, כאמור, נותרה על כנה.

פסק הדין המלא:

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 2760/14

לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המערער: עדן אוחיון

נ ג ד

המשיבות: 1. מדינת ישראל
2. משפחת המנוח

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 9.3.2014 בתפ"ח 34170-05-12 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ, והשופטים א' ואגו ו-י' צלקובניק

תאריך הישיבה: כ"א בסיון התשע"ה (8.6.2015)

בשם המערער: עו"ד ששי גז; עו"ד אלי כהן; עו"ד רותם טובול

בשם המשיבות: עו"ד הילה גורני; עו"ד טל כהן

חקיקה שאוזכרה:
חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע' 186, 244, 245(א), 300(א)(2), 301
חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982: סע' 184

מיני-רציו:
* בימ"ש פסק כי התקיים במערער היסוד הנפשי להרשעה בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין שהנו מסוג 'כוונה תחילה' המבוסס על שלושה תנאים מצטברים: החלטה להמית, הכנה והיעדר קינטור, וכי לא נסתרה החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו.
* עונשין – עבירת הרצח – החלטה להמית
* עונשין – עבירת הרצח – הכנה
* עונשין – עבירת הרצח – קנטור
.
המערער וחבריו התרועעו באופן קולני בפארק עירוני וגרמו לרעש שהפריע למנוחת השכנים. אחד השכנים, גדי ויכמן ז"ל (להלן: המנוח), ירד לעברם ונגח בראשו של המערער. המערער שלף את סכינו ודקר את המנוח דקירה באזור הלב, שהובילה למותו הכמעט מיידי. בימ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין ובעבירות נוספות. על המערער הושת עונש מאסר עולם, וכן פיצוי משפחת המנוח בסכום של 200,000 שקל. הערעור מכוון כנגד הרשעת המערער ברצח, וכנגד העונש.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת המשנה לנשיאה רובינשטיין והשופט מלצר) דחה את הערעור ופסק כי:
ראשית נקבע כי התשתית העובדתית להכרעה כוללת את הקביעה כי המערער ננגח על-ידי המנוח, ואת ההנחה כי המערער שלף את הסכין רק לאחר הנגיחה ודקר את המנוח לאחר הנגיחה, כשהוא עומד על רגליו, וכיוון את הסכין לפלג גופו העליון של המנוח. נוכח מסד עובדתי זה, בחן בימ"ש את קיומו של היסוד הנפשי להרשעה בעבירת הרצח מסוג "כוונה תחילה", המבוסס על שלושה תנאים מצטברים: החלטה להמית; הכנה; והעדר קנטור.
אשר להחלטה להמית, מדובר על היסוד הנפשי הפנימי של חזות מראש של אפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית, והרצון שהיא תתגשם. על כוונת התוקף יש ללמוד ממכלול נסיבות העניין. בהקשר זה, ניתן לעשות שימוש בחזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי ממעשיו. חזקה זו ניתנת לסתירה, כשדי בכך שהנאשם יעורר ספק סביר באשר לה באמצעות הצעת הסבר מתקבל על הדעת או ראיות נוגדות. הפסיקה בחנה את הסוגיה תוך שימוש במספר מבחני עזר, ובהם: כלי הנשק שבו נעשה שימוש, מספר הפגיעות בגופו של המנוח ומיקומן של הפגיעות. במקרה זה מכלול הנסיבות מלמד כי הייתה למערער כוונה להמית את המנוח. המערער דקר את המנוח בחזהו בסכין מטבח ממרחק קצר, לאחר שהמנוח נגח בו. הדקירה הייתה במקום רגיש בגוף – בחזה בצד שמאל. כל אלה תומכים לכאורה בקיומה של כוונה להמית, והנגיחה שנגח המנוח בראשו של המערער עובר לדקירה אינה משנה ממסקנה זו. כיוון הסכין בגובה חזהו של המערער לכיוון שמאל מתיישב עם כוונה לדקור את המנוח במקום רגיש וקטלני. כאשר הסכין נשלפה רק לאחר הנגיחה, ההחלטה התקבלה תוך שניות, אך היו אלה שניות קריטיות, שבהן עמד המערער מול המנוח והחליט לדקור אותו בחזהו. דקירה בחזה מצד שמאל מקימה חזקה לקיומה של כוונת קטילה. לא נסתרה החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו; בריחת המערער בנסיבות העניין אינה משפיעה על המסקנה בדבר כוונת הקטילה שקיננה בליבו, לכאן או לכאן. המערער דקר את המנוח בליבו, ולא הצליח להציע הסבר מתקבל על הדעת לכך שהדבר לא נעשה מתוך כוונה להמיתו.
אשר ליסוד ההכנה, זהו יסוד פיסי שעניינו הכנה למעשה ההמתה או הכנת הכלי ששימש לביצוע הרצח. יסוד ההכנה יכול לבוא אף בצמוד למעשה ההמתה, ואף להיבלע בתוכו. לעניין ההכנה ניתן אף להסתפק בנטילת סכין או שליפתו. המערער שלף את הסכין לאחר הנגיחה, שליפה העונה על יסוד ההכנה; אשר ליסוד העדר קנטור שקדם למעשה הקטלני. שאלת הקנטור נבחנת תוך התייחסות לשני יסודות מצטברים: סובייקטיבי ואובייקטיבי. היסוד הסובייקטיבי מתמקד בנאשם הספציפי, היינו בשאלה האם ההתנהגות המקנטרת השפיעה עליו בפועל עד שאיבד את שליטתו העצמית וביצע את המעשה הקטלני באופן ספונטני, כלומר שלא מתוך יישוב הדעת. היסוד האובייקטיבי בוחן כיצד אדם מן היישוב היה מגיב להתנהגות המתגרה, ומשווה בין התנהגותו של הנאשם להתנהגות זו. בענייננו לא התקיימו במערער שני היסודות. לא נמצא כי חומר הראיות מעיד על איבוד עשתונות בשל הנגיחה, באופן שיש בו כדי לבסס טענה של קנטור סובייקטיבי. הראיות מלמדות כי המערער התקרב אל המנוח כשהוא נכון לעימות עמו, בטרם התרחשה הנגיחה. בנוסף, מבחינה אובייקטיבית-נורמטיבית, לא ניתן לתת תוקף לכך שכל פעולה אלימה במסגרת תגרה תוכל להיחשב כ"קנטור". לאור כל האמור, המסקנה היא שהמערער רצח את המנוח.

פסק-דין

השופטת ד' ברק-ארז:

1. לילה של שכרות, פריקת עול והתנכרות לצורכי הכלל הוביל בסופו של דבר להתפרצות אלימה ולמוות. המערער וחבריו התרועעו זה עם זה באופן קולני בפארק עירוני שנמצא בשכונת מגורים וגרמו לרעש שהפריע למנוחת השכנים. בקשות שהופנו אליהם להפסיק על-ידי השכנים נענו בגסות. אחד השכנים בבניין הסמוך ירד לעברם בשעת לילה מאוחרת, והעימות בינו לבין המערער נשא תוצאה טרגית. השכן נגח בראשו של המערער, ואילו המערער שלף את סכינו ודקר אותו דקירה באזור הלב, שהובילה למותו הכמעט מיידי. האירוע מזעזע, וכך גם תוצאותיו. אין ספק שהמערער נושא באחריות פלילית למותו של המנוח. אולם, האם בנסיבות המתוארות יש להרשיעו בהריגה או ברצח? בכך התמקד הערעור שבפנינו.

עיקרי התשתית העובדתית

2. עיקרו של הגרעין העובדתי שעליו נסב הערעור אינו שנוי במחלוקת, להוציא פרטים מסוימים – שחלקם בעלי חשיבות קריטית – ביחס לדקות הסמוכות למעשה שבגינו עומד המערער לדין. בליל שבת שבין ה-4.5.2012 ל-5.5.2012 לאחר חצות הגיעו המערער, חברתו ושלושה חברים נוספים (להלן: החבורה) לפארק שכונתי בעיר באר שבע. המערער נשא עמו סכין מטבח (להלן: הסכין), כשהיא מוחבאת במכנסיו, כפי שנהג לעשות גם בהזדמנויות אחרות. החבורה הרעישה והפריעה מאד למנוחת השכנים. אחת המשפחות שהתגוררו בבניין הסמוך הייתה משפחתם של גדי ויכמן ז"ל (להלן: גדי או המנוח, לפי העניין), בת זוגו מיכל לוי (להלן: מיכל) וילדיהם. מיכל הפצירה בחבורה לשמור על השקט, אך ללא הועיל. בקשותיה נענו בדברי חוצפה וקללות בוטות. בשלב מסוים התקשרה מיכל למשטרה, והיא אף חזרה ופנתה למשטרה זמן מה לאחר מכן. מאחר שהמשטרה טרם הגיעה למקום, החליט גדי לרדת מדירתו אל הפארק. הוא קפץ מעל הגדר המפרידה בין בית המגורים שלו לפארק והתקדם לעברו של המערער. המערער מצדו החל להתקדם אף הוא לעברו של גדי. כאשר המערער הגיע אליו נגח בו גדי. מיד לאחר מכן הניף המערער את הסכין לעברו של גדי ודקר אותו בפלג גופו השמאלי, ואז ברח מן המקום עם חבריו. הדקירה בעומק חזהו של גדי פגעה בליבו, והוא נפטר במקום תוך זמן קצר חרף ניסיונות החייאה שנעשו בו.

כתב האישום

3. בגין מעשיו המתוארים לעיל הוגש נגד המערער כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (תפ"ח 34170-05-12, [פורסם בנבו] סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' ואגו ו-י' צלקובניק). כתב האישום פירט את עיקרי הדברים כמפורט לעיל, וכן אירועים שהתרחשו בעקבותיהם, ובכלל זה ההוראה שנתן המערער לחברתו שאם השוטרים יחקרו אותה תאמר להם ששהה בשעות הרלוונטיות בביתה, וכן הזהיר אותה ש"תשמור על הפה שלה". בהמשך לכך, כתב האישום ייחס למערער את העבירות הבאות: רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק העונשין; שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין והדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

4. בשים לב למחלוקות שהתעוררו בין הצדדים ראוי לעמוד על כמה מן הפרטים שהופיעו בכתב האישום, תוך התייחסות לאופן הצגתם בו. ראשית, באשר לנגיחה שקדמה לדקירה נאמר בכתב האישום כך: "עם הגעת הנאשם אל המנוח, נגח המנוח עם ראשו בפניו של הנאשם, ופגע בשפתיו. כתוצאה מכך דימם הנאשם משפתו". שנית, כתב האישום לא כלל התייחסות לכך שהתקדמותו של המערער, הוא הנאשם, אל המנוח עובר לנגיחה הייתה כשסכינו שלופה בידו. השימוש בסכין על-ידי המערער נזכר לראשונה בכתב האישום רק לאחר ההתייחסות לאירוע הנגיחה. באופן יותר ספציפי, נכתב בעניין זה כך: "הנאשם, נהדף מעט לאחור בעת הנגיחה, אך נותר עומד על רגליו והתקדם לעבר גופו של המנוח כשהוא אוחז בידו בסכין אותה שלף ממכנסיו". יש לציין בהקשר זה, כי הסכין שבה בוצעה הדקירה לא נמצאה.

ההליך בבית המשפט המחוזי ופסק דינו

5. ההליך בבית המשפט המחוזי התמקד בטענתו של המערער שבנסיבות העניין היה מקום להרשיעו בעבירת הריגה אך לא ברצח. המערער לא כפר בעובדות המבססות את העבירות הנוספות אם כי טען שלא היה מקום להאשימו גם בהן. בנסיבות העניין, מאחר ששאלת ההרשעה בעבירות אלה אינה בפנינו, לא אוסיף פירוט בעניין זה.

6. הלכה למעשה, מהלך הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בטענה לפיה הדקירה שביצע המערער במנוח לא עלתה כדי רצח משום שלא התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש לכך. זאת, הן נוכח הקינטור שקדם לדקירה והן נוכח היעדרה של כוונה להמית.

7. ההליך כלל שמיעתם של עדים רבים. אפרט את העיקריים שבהם. באשר לאירוע העידו המערער עצמו ועדי הראייה הרבים לו – בין קרובים ובין רחוקים – ובהם מיכל, שכנים נוספים שהתבוננו במתרחש מדירותיהם, חבריו של המערער, ובכללם חברתו, וכן אנשים נוספים שנכחו בפארק. בנוסף, נשמעו במשפט עדויות מומחה שנגעו לממצאים בגופו של המנוח בכל הנוגע לדקירה – פרופ' היס מטעם התביעה וד"ר פורמן-רזניק מטעם הסניגוריה. ליבת ההתרחשויות כפי שתוארה הייתה דומה, אך בין הגרסאות שנמסרו היו הבדלים שעשויה להיות להם חשיבות בכל הנוגע ליסוד הנפשי של כוונה תחילה. הדברים יוצגו כאן בקצרה בלבד, תוך התייחסות לכמה פרטים שהיו עשויים להיות רלוונטיים לקביעת קיומה של "כוונה תחילה" – הנגיחה מצדו של גדי (האם התרחשה); האופן שבו הגיעה הסכין לידי המערער (האם הרים אותה לאחר שנשמטה ממכנסיו בעת נפילה או ששלף אותה); וכן מועד הוצאתה של הסכין מן המקום שבו הייתה מוטמנת במכנסיו של המערער (האם לפני הנגיחה או לאחריה).

8. המערער – המערער הציג את גרסתו בעדות מפורטת. לטענתו, הנגיחה שנגח בו גדי גרמה לו ליפול, ואז נפלה הסכין ממכנסיו. בעודו על הקרקע הבחין בה ואז כיוון אותה לעברו של המערער. לטענתו, חשב שהוא מכוון לרגליו של המנוח, אך למעשה פגע בחזהו, מבלי שהתכוון לכך. עדות זו, שהייתה הגרסה שעליה "התייצב" המערער בסופו של דבר, הייתה שונה מן הגרסה המקורית שהציג בחקירתו במשטרה. תחילה, כאשר נחקר הרחיק עצמו כליל מן האירוע, ורק בהמשך טיפין טיפין גיבש את הגרסה שהוצגה במשפט. המערער לא ידע להסביר כיצד גרם בדיוק לחתך הרוחבי בחזהו של גדי. הוא הסתפק באמירה שדקר, הוציא את הסכין וברח מהמקום. כאשר התבקש להדגים את התנועה שביצע תיארה אותה סגנית הנשיא יפה-כ"ץ כ"תנועת מגל קדימה… בגובה החזה" (בעמ' 45 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי). המערער נשאל בחקירתו במשטרה על הסכין שבה ביצע את הדקירה ואז ציין שהשליך אותה לאחר ש"נחרבה". כאשר התבקש להסביר במהלך המשפט למה התכוון הוא השיב שהסכין "נחרבה" כיוון שזרק אותה לזבל.

9. מיכל – מיכל שהעידה על כל אירועי הערב התייחסה בפירוט לעימותים המילוליים שקדמו לירידתו של גדי לפארק. לפי גרסתה, גדי לא נגח במערער, והתקדם לעברו "בהליכה רגילה", ואילו המערער הוא שהתקדם לעבר גדי ב"הליכה מאוד-מאוד מהירה", נגח בו ומיד לאחר מכן דקר אותו.

10. השכנים בבית המשותף – כמה מן השכנים העידו על אירועי הערב. רובם ראו או שמעו אך חלקים מן האירועים. העדות המרכזית בהקשר זה הייתה של השכנה ויולטה רבייב, המתגוררת בקומה השנייה. היא ציינה שלא ראתה נגיחה של גדי במערער, ורק ראתה את גדי נופל לעברו של המערער לאחר הדקירה. כמו כן, היא התייחסה לכך שהמערער התקדם לעברו של גדי "הכי מהר" מכל החבורה, שהתקדמה אליו אף היא "בריצה מהירה", וכי המערער היה "עם היד צמודה לגוף".

11. נוכחים נוספים בפארק – בפארק שהו באותו ערב גם אנשים נוספים, מלבד חבורתו של המערער. שלושה נערים ששהו בפארק (ללא קשר למערער) העידו כי ראו מגע כלשהו בין המערער למנוח, אך לא ידעו למסור פרטים מדויקים בעניין זה. אחד מהם (איתי נקש) ציין כי "המנוח 'יצר מגע' ראשון עם הנאשם", אך לא ידע לציין אם הדבר היה בדרך של נגיחה. גם השניים האחרים (רועי ג'נח ורז בן שמעון) תיארו מגע כלשהו, של "דחיפה או נגיחה". שלושתם לא ראו את האירוע על כל פרטיו, כיוון שהתרחקו מהמקום בעת שגדי ירד מביתו.

12. חברתו של המערער – עדה מרכזית בפרשה הייתה מ', חברתו של המערער באותה עת. היא התייחסה לכך שראתה את גדי נוגח במערער, כי המערער "עף אחורה, לא ראיתי שהוא נפל", וכי "כשהוא נגח בו, עדן [המערער – ד' ב' א'] הוציא את הסכין ודקר אותו. אני לא ידעתי מאיפה הוציא את הסכין".

13. חבריו של המערער – חבריו של המערער, שהיו חלק מן "החבורה" באותו ערב מר (חן הראל, אור מסיקה וליאל פרץ) העידו אף הם. חן הראל ציין כי המערער הוציא את הסכין אחרי שהמנוח נגח בו ודחף אותו, וכי הדברים היו סמוכים, כך שהדקירה הייתה בו זמנית, או שנייה לאחר הנגיחה: "באותו רגע שהייתה הנגיחה, הסכין הייתה בחוץ… עוד איך שגדי דוחף אותו, הסכין הייתה ביד". לשאלה מאיפה המערער הוציא את הסכין השיב: "מהמכנסיים, מצד ימין אם אני לא טועה". אור מסיקה העיד כי ראה את הנגיחה, כי המערער "מעד אחורה", וכי המערער עמד באותה עת במקום בעוד המנוח רץ אליו "כמו שור". ליאל פרץ ציין לגבי הסכין כי "אולי היא הייתה על הרצפה", וכן שהמערער כלל לא הביא אותה עמו, אלא ש"במקרה הייתה על הרצפה". באופן כללי, החברים צמצמו עדויותיהם במידה רבה, במיוחד ביחס לשניות הסמוכות לדקירה, וציינו כולם כי לא ראו את רגע הדקירה עצמו.

14. עדויות המומחים – בעיקרו של דבר, מוסכם על המומחים כי גדי נפטר מנזק חמור שנגרם לליבו בעקבות הפציעה שנגרמה מן הסכין. בגופתו של המנוח נמצאו שני פצעים – פצע ביד שמאל ופצע בפלג הגוף השמאלי. לעומת זאת, לא נמצאו בפניו ובראשו סימנים לחבלה טרייה (שיכולים לנבוע מנגיחה). בהקשר זה, התעוררה השאלה האם הפגיעה הראשונה בגוף הייתה הדקירה בלב, ואילו הפגיעה ביד שמאל באה אחריה, או שמא להפך. פרופ' היס העריך כי הפציעה בחזה נגרמה ראשונה ואילו הפגיעה ביד שמאל נגרמה לאחריה, אך ציין שלא ניתן לשלול גם סדר הפוך של הדברים. גם ד"ר פורמן-רזניק נמנעה מלקבוע דברים ברורים בעניין זה, תוך התייחסות לכך שגם תנועת הקורבן וגם תנועת התוקף הן משמעותיות לצורת הפצע שנוצר. ד"ר פורמן-רזניק ציינה שלא ניתן לקבוע כי הופעל כוח רב במעשה הדקירה לאחר השלב של חדירת העור. לאחריו, כך העידה, הסכין "נופלת" פנימה ללא כל כוח נוסף.

15. לאחר ששקל את מכלול העדויות בפסק דין מפורט הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי הונח בסיס לקביעה שהמערער רצח את המנוח. להלן אביא את עיקרי ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי.

16. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון במערער. הוא תיאר את עדותו ככזו ש"השאירה רושם מפוקפק ביותר". בית המשפט המחוזי התייחס בכך הן לשינויים בגרסאותיו של המערער, אשר בתחילה הרחיק עצמו כליל מן האירוע בחקירותיו במשטרה, אשר לגביהן ציין בית המשפט המחוזי כי הוא "שיקר במצח נחושה". בית המשפט המחוזי אף תיאר את המערער כ"יהיר" וכמי שסבור כי הכול "מותר" לו. באופן קונקרטי ביחס לאירוע עצמו בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסתו של המערער כי הוא נפל ומצא את הסכין על הרצפה לאחר שנפלה ממכנסיו. בית המשפט המחוזי התרשם כי המערער הוא זה שרץ לעבר גדי, כי הוא התכוון לתקוף אותו עוד בטרם ננגח, וכי לא "איבד את עשתונותיו" כתוצאה מהנגיחה.

17. בית המשפט המחוזי התרשם באופן שלילי גם מחבריו של המערער שהעידו לגבי האירועים בפארק, והציגו גרסאות לפיהן ככלל לא ראו את "ליבו" של האירוע בכל הנוגע לרגע שבו התגלתה הסכין מחוץ לכיס מכנסיו של המערער ולאירוע הדקירה.

18. משמיעת העדויות בכללותן בית המשפט המחוזי סבר כי ניתן להסיק שהמערער הוציא את הסכין מכיס מכנסיו עוד לפני אירוע הדקירה. אף אחד מן העדים לא ראה את הסכין בשלב שקדם לנגיחה, אך בית המשפט המחוזי סבר שניתן להסיק זאת מן ההתקדמות המהירה של המערער לעבר גדי, מכך שהשכנה ויולטה העידה שראתה כי ידו האחת הייתה צמודה לגופו וכן מן המהירות שבה הצליח לדקור את גדי בסמוך לאחר שננגח (המתיישבת פחות עם האפשרות של שליפת סכין מן הכיס). בית המשפט המחוזי אף לא קיבל את הגרסה לפיה המערער נפל, גרסה שבה לא תמכה אף חברתו של המערער שציינה כי הוא נותר לעמוד על רגליו. בית המשפט המחוזי קבע כי יש בממצאים תימוכין לכך שהדקירה במנוח הייתה בחוזקה, בהתייחסו לעדותו של המערער כי הסכין "נחרבה".

19. וכך סיכם בית המשפט המחוזי את ממצאיו העובדתיים:

"יש להניח, כי הסכין כבר הייתה בידיו של הנאשם כשהיה בריצה לעבר המנוח, עת ידו הייתה צמודה לגופו. וגם אם הנאשם שלף את הסכין ממכנסיו, עשה זאת עובר לנגיחה, שכן אקט ההוצאה עובר לדקירה ולאחר הנגיחה – לא נצפה על ידי אף אחד מהעדים; הנגיחה, אם הייתה, הקדימה אך בשנייה-שתיים את הדקירה, והיא לא הייתה הגורם ואף לא הטריגר לדקירה; הדקירה הייתה עמוקה וחזקה (עד כי החריבה את הסכין), היישר לחזה, באזור הלב והריאות; ולאחר מכן, הוצאה הסכין תוך עשיית תנועה כמעט אופקית וגרימת פצע חתך לרוחב בית החזה ועד לזרוע של המנוח" (בפסקה 81 להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי).

20. על סמך ממצאים אלה נדרש בית המשפט המחוזי לקביעת אחריותו המשפטית של המערער.

21. תחילה קבע בית המשפט המחוזי כי התקיים יסוד ה"הכנה", בעצם שליפת הסכין והנפתה. לאחר מכן, בחן בית המשפט המחוזי את השאלה האם הוכחה כוונת קטילה במקרה זה, בשים לב לכך ש"ההתלבטות בבחינת קיומה של ההחלטה להמית אינה קלה, במיוחד במקרים הקשים כמו במקרה שבפנינו, כשמדובר באירוע שהתרחש בהרף עין, בדקירה אחת" (בפסקה 84 להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי עמד על כך שיש מקרים שבהם קיומה של דקירה אחת מקשה להגיע למסקנה כי הייתה כוונה להמית. עם זאת, הוא ציין כי כל מקרה צריך להיבחן לגופו. בנסיבות העניין, בית המשפט המחוזי מצא כי התקיימה כוונה להמית. הוא למד זאת מכך שהדקירה הייתה באזור הלב, וכן מכך שהמערער לא נשאר במקום על מנת להושיט עזרה (תוך הנגדה לע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.2.2009) (להלן: עניין מיקל), שבו הנאשמת ניסתה להושיט עזרה למנוח לאחר שדקרה אותו). כמו כן, בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו כי התקיימה כוונה להמית על קביעתו שהמערער שלף את הסכין עוד קודם לנגיחה; על הליכתו המהירה מאד של המערער, שהגיעה כמעט כדי ריצה, לכיוון המנוח; על עוצמת הפגיעה, בשים לב לכך שהסכין "נחרבה" (מונח שהובן על-ידי בית המשפט המחוזי כמכוון לכך שהסכין נהרסה בעקבות הדקירה); ועל העובדה שהמערער חתך את גופו של המנוח גם לרוחב בטרם שלף את הסכין מגופו.

22. בחלקה האחרון של הכרעת הדין נדרש בית המשפט המחוזי לטענה כי הנגיחה בפניו של המערער עלתה כדי קינטור. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו הן במישור הסובייקטיבי והן במישור האובייקטיבי. באשר לצד הסובייקטיבי ציין בית המשפט המחוזי כי "נגיחתו של המנוח (כמובן, בהנחה שהייתה נגיחה שכזו), הרי שהיא לא הייתה אמורה להיות מפתיעה או לא צפויה לנאשם, שכן גם לדבריו, כמו לדברי חבריו, המנוח התקדם לעברם 'כמו שור'". בית המשפט המחוזי סבר כי מקל וחומר לא התקיים המבחן האובייקטיבי לקינטור, בציינו: "לא נוכל לקבוע, כי סביר שאדם מן היישוב היה מאבד את עשתונותיו עד כדי נטילת חייו של המנוח כתוצאה מאותה נגיחה שנגח בפניו של הנאשם" (בפסקה 85 להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי).

23. על סמך כול אלה הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין וכן בעבירות של החזקת סכין שלא כדין, שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה. בהמשך לכך, הוא הטיל עליו עונש של מאסר עולם, וכן חייב אותו בפיצוי של משפחת המנוח בסכום של 200,000 שקל.

הערעור

24. הערעור שבפנינו מכוון כנגד הרשעתו של המערער ברצח, ובהמשך לכך כנגד העונש שהושת עליו. יצוין בפתח הדברים כי מלכתחילה הערעור כוון גם כנגד סכום הפיצויים שבהם חויב המערער, אך בהמשך הוא הודיע כי הוא מוותר על חלק זה בערעור.

25. טענה מרכזית שהוצגה בפתח הדברים נסבה על כך שבית המשפט המחוזי קבע שהמערער אחז בסכין מחוץ למכנסיו עוד לפני הרגע שבו ננגח על-ידי גדי, היינו לא באופן תגובתי לנגיחה. בא-כוחו של המערער ציין כי עובדה זו לא יוחסה למערער בכתב האישום, וטען כי בנסיבות אלה לא הייתה למערער הזדמנות הוגנת להתגונן מפניה. בהמשך לכך, נטען כי מאחר שבית המשפט המחוזי התבסס על עובדה זו לצורך הקביעה שהייתה במקרה זה "כוונה תחילה" הרי שיש לזכות את המערער מעבירת הרצח. עוד מוסיף המערער כי לגופם של דברים אף אחד מן העדים לא ראה אותו אוחז בסכין עובר לנגיחה.

26. המערער הוסיף וטען כי יש טעם לפגם בכך שבית המשפט המחוזי התייחס לכך שהמנוח נגח בו כאל אפשרות שאותה הוא מניח לטובת המערער, בה בשעה שהדבר צוין במפורש בכתב האישום. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל ראוי לנגיחה שאירעה עובר לדקירה (אף לפי כתב האישום), וממנה יש ללמוד כי לא מתקיימים במקרה זה יסודותיה של עבירת הרצח.

27. טענה נוספת התייחסה להיסק שהדקירה הייתה חזקה בין השאר על סמך האמירה שהסכין "נחרבה". לטענת המערער, אמירה זו לא התייחסה במישרין לאירוע הדקירה, ולא ניתן היה להבין ממנה שהכוונה היא להרס הסכין בשל עוצמת הדקירה.

28. טענות רבות נוספות של המערער התייחסו להערכת העדויות על-ידי בית המשפט המחוזי. לטענת המערער, טעה בית המשפט המחוזי בכך ששלל לחלוטין את גרסתו ודחה במידה רבה את גרסאות חבריו. כמו כן, המערער טען כי נפלו פגמים ואי דיוקים בעדויותיהן של מיכל ושל ויולטה. באשר לעדותה של מיכל, נטען כי עדותה לפיה המערער הוא שנגח במנוח אינה מהימנה, תוך התייחסות לכך שקיים ממצא לפיו המערער נפגע בשפתיו. עוד נטען, כי עדותה של מיכל לפיה גדי ירד רק כדי "לבקש שקט" אינה מתיישבת עם העובדה שקפץ מעל לגדר והתקדם לכיוונו של המערער, וכן עם כך שגם היא עצמה הייתה מודאגת מכך שירד לפגוש בנערים, כיוון שידעה, כנראה, שעלול להתפתח עימות. עוד נטען בהקשר זה כי העובדה שגדי ירד למטה בידיים חשופות אינה מלמדת כשלעצמה שלא עשה כן על מנת לתקוף את המערער, בהתחשב בכך שהיה מנוסה באומנויות לחימה וגדול פיזית מן המערער. באשר לעדותה של ויולטה, נטען כי נוספו בה פרטים שלא הופיעו בחקירתה במשטרה (במיוחד ביחס לכך שהמערער קילל את מיכל ולגבי דברים ששמעה את המערער אומר בטרם ירד גדי לפארק).

29. המערער טען שבית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי הוא רץ לכיוונו של גדי וכי הוא זה שעבר כברת דרך ארוכה יותר עד לפגישה בינו לבין גדי. באשר לאירוע הדקירה עצמו, המערער עמד על הגרסה לפיה נפל בעקבות הנגיחה, כך שביצע את הדקירה בנסיבות שבהן סבל מפגיעה קשה, וביקש לכוון את הסכין לרגליו של גדי מבלי להבחין כי למעשה הוא מכוון לעבר ליבו. המערער הצביע על כך שאף מניסוח כתב האישום ומן העובדה שהדקירה אירעה מיד לאחר הנגיחה ניתן להבין כי הוא והמנוח היו בתנועה בעת הדקירה. לטענתו, הוא התרומם מן הנפילה וכיוון לרגלי המנוח, ויש בכך כדי לספק הסבר הגיוני למיקומה של הדקירה ולנזק שנגרם בעקבותיה. המערער טען כי בנסיבות אלו לא התגבשה בליבו כוונה להמית. הוא הוסיף כי כאשר עזב את המקום לא חשב שהרג את המנוח, משום שברח משם כאשר המנוח עוד עמד על רגליו, וכי גם מכך יש ללמוד, כך נטען, שלא קיננה בקרבו כוונה להמית את המנוח.

30. לבסוף, המערער טען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי בנסיבות העניין לא היה קינטור, וזאת בשל הנגיחה שקדמה לדקירה. לטענתו, הוא אחז בחפץ שהיה הסמוך ביותר אליו לאחר הנגיחה וכתגובה לה מחשש שגדי יתקוף אותו שוב, וכך נתקל במקרה בסכין שנפלה ממכנסיו. כמו כן, המערער טען כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי הוא היה צריך לצפות את המכה, בשים לב לכך שהוא עצמו חשב שהמנוח רק יורד על מנת לדבר עמו. המערער טען כי מתקיים בעניינו אף היסוד האובייקטיבי של הקנטור, תוך התייחסות לנסיבותיו כנער צעיר שאליו התקרב אדם מבוגר וגדול ממדים ממנו, אשר תקף אותו בעוצמה. על רקע זה, כך נטען, התנהגותו של המערער הייתה סבירה כשניסה להתגונן ולהדוף מעליו את המנוח.

31. המדינה מצידה ביקשה לדחות את הערעור ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעינו.

32. המדינה סבורה כי בית המשפט המחוזי עיגן את פסק דינו בממצאים עובדתיים, ובהם ממצאי מהימנות לגבי העדים שבהם אין להתערב – לרבות בכל הנוגע לכך שהמערער שלף את הסכין עוד לפני אירוע הנגיחה (קביעה שעליה התבסס בית המשפט המחוזי אך לא נכללה בכתב האישום). לטענת המדינה, בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע עובדות שלא נכללו בכתב האישום, וזאת בכפוף לאמור בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), היינו שניתנה למערער הזדמנות הוגנת להתגונן מפני כך. לשיטת המדינה, המערער התגונן בעניין מועד שליפתה של הסכין בכך שבעדותו במשפט פרס את גרסתו לגבי האירועים במלואה. קו הגנתו של המערער, כך נטען, כלל התגוננות מפני הטענה שהסכין נשלפה עוד לפני הנגיחה, כיוון שהתבסס על הטענה שהמערער כלל לא שלף את הסכין, אלא הרים אותה מן הקרקע כאשר זו נפלה ממכנסיו לאחר הנגיחה.

33. מכל מקום, לשיטת המדינה, ההרשעה עומדת על מכונה אף מבלי להתבסס על הקביעה של בית המשפט המחוזי באשר למועד שליפתה של הסכין. לטענת המדינה, המערער דקר את המנוח דקירה קטלנית, היוצרת חזקה לגבי כוונת הקטילה בשים לב לכלי שבו עשה שימוש ולמיקומה של הדקירה. המערער, כך נטען, כשל בסתירתה של החזקה, בכך שהציג גרסה שקרית, שלא נמצאו לה תימוכין באשר לנפילתו אפיים ארצה וכיוון הדקירה לעבר רגליו של המנוח. באת-כוח המדינה אף הפנתה לפסק דין שניתן בבית משפט זה אך לאחרונה ושאף בו אושרה הרשעה ברצח במקרה של דקירה בודדת (בהפניה לע"פ 5964/13 פרץ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.6.2015) (להלן: עניין פרץ)).

34. ביחס ליסוד הקינטור, טענה המדינה כי בית המשפט המחוזי קבע שהכוונה להמית התגבשה בליבו של המערער כבר כשהחל בהתקדמות מהירה לעבר המנוח, כשהסכין שלופה בידו או למצער מוכנה לשליפה. על כן, כך נטען, הנגיחה אינה יכולה להיחשב מעשה התגרות המבסס קינטור, שכן היא התרחשה לאחר קבלת ההחלטה על-ידי המערער לתקוף ולהמית את המנוח. לכן, כך נטען, הדיון ביסודות הקינטור היה במידה רבה "למעלה מן הצורך". לגופם של דברים, טענה המדינה כי אף המערער לא טען שהנגיחה גרמה לו לאבד את עשתונותיו, אלא כי הוא ניסה להתגונן ולהרחיק מעליו את המנוח. לשיטת המדינה, טענה זו אינה מתיישבת עם טענת הקינטור, לא כל שכן כאשר גרסת המערער היא כי הוא כיוון לרגליו של המנוח. עוד טוענת המדינה כי לא מתקיים היסוד האובייקטיבי של הקנטור, שכן לא ניתן לקבוע כי אדם סביר היה מאבד את עשתונותיו כתוצאה מהנגיחה עד כדי נטילת חייו של אדם.

35. יצוין כי בדיון בערעור נכחה מיכל, בת זוגו של גדי ז"ל. משהסתיים הטיעון המשפטי, מיכל ביקשה להשמיע מספר מלים החורגות ממנו. היא התייחסה לכאב הגדול ולטראומה המלווים אותה ואת כל המשפחה מאז מותו של גדי. היא ציינה כי היא מבקשת לזעוק בפני בית המשפט את זעקתו של גדי, ואת זעקתם של כל אוהביו.

36. לאחר הדיון הגיש המערער בקשה להבהרה, והמדינה הסכימה להגשתה בכפוף להגשת תגובה מטעמה. בבקשת ההבהרה טען המבקש, כי ככל שיימצא כי לא ניתן להתבסס על קביעותיו של בית המשפט המחוזי החורגות מכתב האישום (לעניין מועד שליפת הסכין) הרי שהותרת הרשעתו על כנה היא בעייתית. לשיטתו של המערער, במקרה כזה יש מקום לבחון מחדש את גרסתו, שמתאימה, על-פי הנטען, למתואר בכתב האישום.

37. לעומת זאת, המדינה טענה כי הקביעה לפיה המערער שלף את הסכין לפני הנגיחה אינה בעלת השלכה מרחיקת לכת כאמור. המדינה הצביעה בהקשר זה על נקודות נוספות בגרסתו של המערער אשר בית המשפט המחוזי דחה ואשר לטענתה אין להתערב בהן.

38. המדינה הוסיפה כי מכל מקום, אף אם הסכין נשלפה לאחר הנגיחה, אין בכך כדי לשנות את הקביעה כי ההחלטה לתקוף ולהמית את המנוח התגבשה כשהמערער התחיל להתקדם לעבר המנוח, כשהיה ערוך ומוכן לפעולה זו.

דיון והכרעה

39. המקרה שבפנינו לא היה פשוט להכרעה. אירוע הדקירה של המערער התרחש בהמשכם של מעשי כיעור רבים שהתרחשו באותו ערב, ומטילים עליו צל. הערב הסתיים בטרגדיה אישית ומשפחתית, שאף החרידה את שלוותם של אנשים רבים במדינת ישראל. עם זאת, לצורך דיון בשאלה האם המערער ביצע "רצח" או "הריגה" היה עלינו לבחון את הראיות והטענות באופן "קר" המנותק מן השיפוט הערכי של ההתנהגויות המתוארות כרקע לעבירות עצמן.

40. ככלל, אני סבורה שיש מקום לקבל את טענות באי-כוחו של המערער כי חלק מן הקביעות שנכללו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעוררות קושי, ככל שמדובר בסטנדרט ההוכחה הנדרש במשפט הפלילי. עם זאת, אני סבורה כי אף ללא קביעות אלה, וגם אם נמיר אותן בהנחות אחרות שהן לטובת המערער, נותר בסיס מספיק להרשעתו של המערער ברצח. אף אינני סבורה כי יש לקבל את עמדתו של המערער לפיה הסרתן של קביעות אלו משפיעה על הערכת המהימנות של גרסתו או הקביעות העובדתיות לגביה, כמפורט להלן.

בחינת קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי

41. אפתח באותן טענות של המערער שמצאתי לנכון לקבל. אכן, העובדה שהמערער אחז בסכין עובר לאירוע הנגיחה לא צוינה בכתב האישום. הפעם הראשונה שבה מוזכרת הסכין בכתב האישום היא בסעיף 16 לו, שבו נאמר כך: "הנאשם, נהדף מעט לאחור בעת הנגיחה, אך נותר עומד על רגליו, והתקדם לעבר גופו של המנוח כשהוא אוחז בסכין אותה שלף ממכנסיו". לעומת זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער שלף את הסכין עוד קודם לנגיחה. בהמשך לכך, בנסיבות הרלוונטיות לעניין כוונתו של המערער להמית את המנוח, מנה בית המשפט המחוזי בין היתר את "שליפת הסכין על ידי הנאשם ממקום מחבואה והכנתה לקראת בואו של המנוח". על כן, יש להקדים ולשאול האם היה בסיס לקביעה זו של בית המשפט המחוזי, והאם ניתנה למערער הזדמנות להתגונן בעניין זה.

42. כידוע, בית המשפט רשאי להרשיע נאשם על בסיס עובדות שהוכחו בפניו, גם אם הן לא פורטו בכתב האישום כעובדות המהוות את העבירה, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפניהן (כפי שמורה סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. ראו למשל: ע"פ 5102/03‏ מדינת ישראל נ' קליין, [פורסם בנבו] פסקאות 44-42 (4.9.2007) (להלן: עניין קליין); רע"פ 2581/14 יקותיאלי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 27 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (12.2.2015)). עם זאת, מדובר בחריג לכלל לפיו הדיון הפלילי תחום למסגרת פרשת העובדות המתוארת בכתב האישום, ועל כן, יש להחיל את השימוש בהוראה זו בצמצום (ראו: עניין קליין, בפסקה 43). התנאי להחלתו של החריג לכלל הוא, כאמור, שניתנה לנאשם "הזדמנות סבירה להתגונן". תנאי זה כולל שני יסודות: יסוד טכני-דיוני שעניינו היכולת להביא ראיות ולהעיד עדים ביחס לאותן עובדות; ויסוד מהותי, שעניינו השאלה האם עמדה בפני הנאשם האפשרות להציג קו הגנה תוך התייחסות גם לעובדות אלו. ככלל, כאשר קו ההגנה שהציב הנאשם היה אותו קו הגנה שהיה מעמיד ביחס לעובדות שלא נכללו בכתב האישום, אין לומר שלא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן (ראו: ע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, 615-614 (1979); ע"פ 729/06‏ רוטקביץ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 17 (8.11.2006)). בהקשר זה, יש לבחון אם העובדות החדשות נבחנו במסגרת הדיון השיפוטי, ומכל מקום, על הנאשם להעלות טענות קונקרטיות בדבר השאלה כיצד נפגעה הגנתו (ראו: עניין קליין, בפסקה 45).

43. בענייננו, קו ההגנה שהציג המערער בבית המשפט המחוזי היה שהוא כלל לא שלף את הסכין, אלא שהיא נפלה ממכנסיו בעקבות הנגיחה ורק אז הוא הרים אותה מן הקרקע. לכאורה, טענה זו לפיה הסכין לא נשלפה כל עיקר כוללת לכאורה גם את הטענה שהיא לא נשלפה עובר לנגיחה. עם זאת, יש להודות כי המערער אכן לא עומת עם השאלה מתי שלף את הסכין, אלא רק עם השאלה אם שלף אותה כלל (ראו: בעמ' 271-261 לפרוטוקול מיום 11.3.2013). בנסיבות העניין, אינני נדרשת להכריע האם ההכחשה הגורפת של שליפת הסכין עלתה כדי הזדמנות סבירה להתגונן גם כנגד הטענה באשר למועד שליפתה. זאת, משום שלשיטתי, מכל מקום, קיים ספק סביר ביחס לקביעה שהמערער שלף את הסכין עובר לנגיחה. העדות היחידה שתמכה במסקנה זו, בעקיפין, הייתה עדות הראייה של השכנה ויולטה מן הקומה השנייה אשר ציינה שראתה את המערער רץ כשידו צמודה לגופו. בית המשפט המחוזי ראה בכך בסיס לקביעה כי תנוחה זו מעידה על אחיזה בסכין כבר במועד זה. תימוכין נוספים למסקנתו מצא בית המשפט המחוזי בכך שהסכין הייתה אחוזה בידיו של המערער מיד לאחר הנגיחה. הגם שכל אלה הם היסקים הגיוניים, אני סבורה כי נכון היה שלא לאמצם במסגרת זו של משפט פלילי. על כן, אוסיף אפוא ואבחן את ענייננו על בסיס ההנחה שהמערער אחז לראשונה בסכין מחוץ לכיסו לאחר שננגח על-ידי המנוח.

44. אני מסכימה גם לכך שלכאורה לא היה מקום להתייחס לעובדה שהמערער ננגח על-ידי המנוח לפני שדקר אותו כאל הנחה בלבד – משעובדה זו צוינה במפורש בכתב האישום. אמנם, להנחה זו לא הייתה השפעה ישירה על התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, אולם ההתייחסות אליה משדרת ספק לעבר גרסתו של המערער גם בנושא שלא הונח כחלק מזירת המחלוקת, שאותה משרטט כתב האישום.

45. לבסוף, נקודה נוספת שבה אני מסכימה עם באי-כוחו של המערער היא שלא ניתן לקבוע באופן ברור על סמך העדויות שההתייחסות לכך שהסכין "נחרבה" מעידה על חוזקה של הדקירה, בהיעדר מסקנה מתחייבת ביחס למשמעותה של המילה, וכן בשים לב לכך שהדברים לא נאמרו על-ידי המערער בזיקה ישירה לתיאורו של מעשה הדקירה.

46. לעומת זאת, אני מבקשת לדחות כבר בפתח הדברים את הטענות שהועלו בערעור בעניינים הנוגעים להערכת מהימנות העדים. בית המשפט המחוזי שמע את עדויותיהם המפורטות של כל הנוגעים בדבר. התרשמותו השלילית ממהימנותו של המערער וממהימנות חבריו התבססה על חקירותיהם המפורטות שאף נותחו באופן מדוקדק. אינני סבורה שקיימת הצדקה לכך שנתערב כערכאת ערעור בממצאי מהימנות אלה.

47. אני מבקשת אפוא לבצע את ההבחנה הבאה – בין כמה ממצאים עובדתיים שביחס אליהם אני מקבלת כי הספק צריך לפעול לטובת המערער ובאשר להם אינני הולכת בעקבות בית המשפט המחוזי לבין ממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי שאינני מוצאת כל סיבה לסטות מהם. למען הסר ספק, יובהר שגם בקביעותיו העובדתיות האחרות של בית המשפט המחוזי, מלבד אלו שצוינו לעיל, אינני סבורה שנכון להתערב. בכלל זה, אני סבורה כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערער התקדם במהירות לעבר גדי, וכי המערער הוא זה שהלך כברת דרך ארוכה יותר עד למפגש ביניהם. קביעה זו מבוססת היטב בראיות ובעדויות שנשמעו על-ידי בית המשפט המחוזי, וכאמור, אין טעם להתערב בה.

הבסיס העובדתי להמשך הדיון

48. בהמשך לאמור עד כה, אלו הם העניינים העובדתיים שבהם אני מבקשת לתת למערער ליהנות מן הספק: אני נמנעת מלקבוע כי האמירה "נחרבה" ביחס לסכין מלמדת על כך שנפגעה בשל עוצמת הדקירה בגופו של המנוח; אינני מתבססת על הקביעה שהמערער שלף את הסכין (בדרך זו או אחרת) לפני הנגיחה על-ידי המנוח. כמו כן, אני מקבלת שגדי אכן נגח במערער עובר לדקירה, כפי שמתואר בכתב האישום. האם יש בכך כדי לשנות מן התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי? אני סבורה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית – הן מאחר שלא ניתן לתת אמון במערער ובגרסאות הרבות שמסר, והן על יסוד ניתוח הגרסה שמסר בסופו של דבר ושעליה הוא עומד כעת.

49. בבחינת הגנתו של המערער יש להתייחס לכך שבתחילה הוא הכחיש כל קשר לאירוע, וטען כי כלל לא היה בפארק, אלא נשאר בבית חברתו והלך לישון כשעה לפני שהתרחשה הדקירה. המערער הציג גרסה זו גם בפני פרופ' היס שבדק אותו כשהיה במעצר בקשר לפצע בשפתיו, ושלפי גרסתו אז, נגרם לו ממכה שקיבל בעבודה. בהמשך, בחקירה מיום 7.5.2012 הודה המערער שדקר את המנוח, אך טען כי היה שיכור (במילותיו, "מסטול") וששתה בעצמו חצי בקבוק וודקה שקנה באותו ערב. המערער טען בחקירה זו כי הוא ניסה לגרום למנוח "להפסיק להרביץ לו". בעימות שנערך למערער עם חברתו מ' ביום 8.5.2012 חזר על גרסתו לפיה "ניסה להגן על עצמו". בעימות זה טענה מ' כי המערער לא היה שיכור כלל, כי שתה רק כוס וודקה אחת (מעורבבת עם משקה אנרגיה), ושכלל לא הלך לקנות בקבוק וודקה, אלא שחבריו הביאו עמו למפגש את הבקבוק (שאף היה חצי ריק). בבית המשפט המחוזי אישר המערער את הגרסה האמורה לפיה שתה רק כוס אחת, לא היה שיכור, ולא רכש בעצמו את בקבוק הוודקה. גרסתו של המערער כפי שהשתקפה בעדותו בבית המשפט המחוזי הייתה כי הוא היה מטושטש מהמכה שקיבל, ועל כן לא ידע לאן הוא מכוון את הסכין. אם כן, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, גרסתו של המערער עברה שינויים רבים, שפגעו באופן משמעותי במהימנותו.

50. בהמשך לכך, יש לבחון את הגרסה שהציג המערער בבית המשפט המחוזי וכן לפנינו. על-פי גרסה זו, המערער נפל בעקבות הנגיחה של גדי, התרומם ודקר אותו, תוך שהוא סבור בטעות כי הוא מכוון לרגליו, בשל הסחרחורת מן המכה והתנועה שבה היה מצוי.

51. יש אפוא לפתוח בבחינת השאלה האם המערער אמנם נפל לאחר הנגיחה. כזכור, בכתב האישום לא מצוין כי המערער נפל, אלא רק כי הוא "נהדף לאחור", וכך התרשם גם בית המשפט המחוזי.

52. גרסתו של המערער לפיה נפל כתוצאה מן הנגיחה אינה מתיישבת עם דבריהן של שלוש עדות: מיכל, ויולטה ו-מ', אשר שתיים מהן (מיכל וויולטה) נמצאו מהימנות בבית המשפט המחוזי, ואילו האחרת (חברתו של המערער מ') נמצאה אף היא מהימנה בחלקה (ומכל מקום הקשיים שעוררה עדותה נגעו לחלקים אחרים, ובפרט לרגע הדקירה עצמו). אכן, עדויות אלה לא חפפו זו את זו בכל פרטיהן, אך אף אחת מהן לא תמכה בגרסת הנפילה. מיכל טענה כי המערער הוא זה שנגח במנוח; ויולטה כלל לא ראתה נגיחה, אלא רק שגדי נפל לכיוונו של המערער; ואילו מ' העידה כי ראתה שגדי נגח במערער, אך גם שהאחרון לא נפל. חשוב לציין, כי על אף שבית המשפט המחוזי התרשם ש-מ' צמצמה את עדותה על מנת לעזור למערער, הרי שעדותה באשר לכך שהוא לא נפל, אלא נותר עומד על רגליו, הייתה עקבית. כך, בעימות שנערך בינה לבין המערער, מ' אמרה שהמערער איבד שיווי משקל, אך נותר עומד על רגליו (תמליל העימות מיום 8.5.2012, בעמ' 10-9) וכך גם בעדותה היא חזרה על כך שלא ראתה כי המערער נפל (בעמ' 99 לפרוטוקול ופסקה 25 להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי). למעשה, תומכת במסקנה זו גם חקירתו במשטרה של חן הראל, חברו של המערער. לאחר חקירתו הראשונה ושחרורו ממעצר, התראיין חן הראל לתקשורת, וסיפר (בניגוד לגרסה שמסר בחקירה המשטרתית הראשונה) כי המערער נפל לאחר הנגיחה. בהמשך לכך, הוא נחקר בעניין זה פעם נוספת ואז ציין כי המערער לא נפל, וכי הסיפור על הנפילה "נפלט לו" (חקירה מיום 14.5.2012, בעמ' 3). בבית המשפט המחוזי העיד חן הראל כי המערער "מעד" (ראו בעמ' 308 לפרוטוקול), ובית המשפט המחוזי קבע כי גרסה זו אינה מהימנה נוכח דבריו במשטרה (פסקה 33 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי). אכן, מכלל העדויות עולה כי המערער לא נפל לאחר הנגיחה, אלא נהדף מעט לאחור, כפי שצוין בכתב האישום.

53. כיוון שהמערער לא נפל כתוצאה מן הנגיחה, הרי שבעת הדקירה הוא נותר עומד על רגליו, וכך יש להבין גם את רגע הדקירה ואת המנח שבו היו מצויים המערער וגדי באותה עת – תוך שהמערער עומד על רגליו בסמוך לגדי ומולו ומכוון אליו את הסכין בגובה החזה. מסקנה עובדתית זו מקבלת משנה חיזוק אף מגרסתו של המערער עצמו לדברים. כאמור, גרסתו של המערער הייתה כי בעת שהתרומם מהנפילה כיוון את הסכין לרגליו של המנוח והיה מצוי "בתנועה" בעת הדקירה. במשפט עצמו הוא אמר: "בראש ידעתי שאני מנסה לדקור אותו ברגליים, כי הייתי על הרצפה, הייתי למטה" (בעמ' 216 לפרוטוקול), והוא הדין בדבריו בחקירתו במשטרה: "ניסיתי לכוון לרגליים אבל מהמכה לא שמתי לב לגובה שאני נמצא" (חקירה מיום 7.5.2012, בעמ' 2). זוהי טענתו גם בפנינו. אולם, אף מגרסתו של המערער ניתן להבין כי לאחר שנפל בעקבות הנגיחה הוא קם על רגליו וכך דקר את המנוח.

54. מסקנה זו עולה באופן ברור מהשחזור שערך המערער ביום 9.5.2015, שחזור שצולם על-ידי המשטרה והוגש לעיוננו (להלן: דיסק השחזור). מהאופן בו שיחזר המערער את הדקירה, ניתן להבין כי על אף שנפל, הדקירה התבצעה רק לאחר שקם על רגליו. המערער אמר במהלך השחזור: "נפלתי אחורה, עף לי הסכין הרמתי אותה, קמתי אליו, דקרתי אותו וברחתי" (דקה 6:52 לדיסק השחזור); וכן: "נפלתי אחורה, עפה לי הסכין אחרי שנפלתי, הרמתי את הסכין באמצע שאני קם מהנפילה…" (דקה 7:38 לדיסק השחזור). חשובה אף יותר מאמירות אלה – שאולי יכלו להתפרש גם כמכוונות לקימה חלקית – היא העובדה שהמערער הדגים את הדקירה בעודו עומד מול השוטר שמילא את תפקידו של גדי ז"ל כשהוא מכוון את הסכין לפלג גופו העליון (תוך אמירה שאינו זוכר היכן בדיוק דקר את המנוח, כיוון שראה מטושטש, דקה 7:48 לדיסק השחזור). המסקנה לפיה הדקירה התרחשה רק לאחר שהמערער קם מן הנפילה עולה מן השחזור שנערך פעם אחר פעם (דקה 8:25 לדיסק השחזור; דקה 8:36 לדיסק השחזור, שבה נשמע המערער אומר: "הוא התקרב אליי צעד או שתיים, ראיתי את זה ממש במטושטש, קמתי, דקרתי וברחתי"). אכן, המערער שב וטען שאינו זוכר בדיוק באיזה מקום בגופו של המנוח הוא דקר. אולם, מגרסתו של המערער עלתה בעקביות העובדה כי הדקירה התבצעה לאחר שקם מן הנפילה, והוא אף התמיד בהדגמת הדקירה בעודו עומד לכיוון מרכז הגוף.

55. הגרסה לפיה המערער עמד על רגליו בעת הדקירה, היינו שדקר רק לאחר שנעמד על רגליו, חזרה על עצמה באופן עקבי בחקירתו של המערער בבית המשפט המחוזי. לדבריו: "התרוממתי, פתחתי את העיניים, וראיתי אותו כאילו… הוא בא להמשיך לתקוף אותי" (בעמ' 213 לפרוטוקול), וכן: "קמתי ופשוט ראיתי מטושטש, כיוונתי לרגליים וכנראה שהוא רכן לכיווני, היינו בתנועה…" (בעמ' 216 לפרוטוקול). המערער אף חזר והדגים בבית המשפט המחוזי את תנועת הדקירה, וזו תועדה בפרוטוקול כתנועה "בגובה החזה" (בעמ' 288-287 לפרוטוקול).

56. סיכומם של דברים הוא שלטענתו של המערער כי דקר את המנוח בעת שהתרומם מנפילה, בעוד המנוח רוכן מעליו, כך שהמערער לא יכול היה לדעת לאן מכוון סכינו, לא נמצאו תימוכין. למעשה, ההפך הוא הנכון. מלבד הטענה הכללית של "טשטוש" מהנגיחה, ושהוא אינו זוכר לאן כיוון את הסכין, המערער לא ביסס את עמדתו לפיה כיוון את הסכין בעודו מתרומם לחלק התחתון של גופו של המנוח, וזאת אף לפי גרסתו שלו.

57. על כן, אני מניחה כבסיס להמשך ההכרעה את הקביעה לפיה המערער, הגם שננגח על-ידי המנוח, לא נפל ארצה, וכי בעת הדקירה עמד על רגליו מול המנוח. אכן, יש להניח, וכך עולה גם מן העדויות, שהנגיחה זעזעה את אחיזתו של המערער במקום שבו עמד (או נע) באותה עת, אך היא לא הובילה לנפילתו. קביעה זו משליכה גם על השאלה בדבר שליפת הסכין. כאמור, אינני מקבלת את גרסתו של המערער כי נפל, ועל כן ממילא יש מקום לדחות את גרסתו כי הסכין נפלה ממכנסיו בעת הנפילה וכי הרים אותה מן הרצפה בטרם הדקירה.

58. לשיטתי, התשתית העובדתית להכרעה כוללת את קביעתו של כתב האישום כי המערער אכן ננגח על-ידי המנוח, וכן את ההנחה – לטובת המערער – כי הוא שלף את הסכין ממכנסיו רק לאחר הנגיחה. המערער דקר את המנוח לאחר הנגיחה, כשהוא עומד על רגליו, וזאת אף אם היה מטושטש מן הנגיחה – וכיוון את הסכין לפלג גופו העליון של המנוח. באשר לחוזקה של הדקירה אני מתבססת אך על עדויותיהם של המומחים, המלמדות על דקירה באזור החזה, אך ללא קביעה ברורה באשר לחוזקה או לכיוונה המדויק (האם משמאל לימין או מימין לשמאל). נוכח מסד עובדתי זה, אעבור לבחון את קיומו של היסוד הנפשי להרשעה בעבירת הרצח. כאמור, הערעור התמקד בטענה של היעדר החלטה להמית, ובכך אתמקד גם אני, אם כי תוך התייחסות לרכיבי העבירה כולם.

האם התקיים היסוד הנפשי הנדרש במסגרת עבירת הרצח?

59. כידוע, עבירת הרצח הקבועה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, דורשת התקיימותו של יסוד נפשי מיוחד מסוג "כוונה תחילה", המוגדר בסעיף 301 לחוק העונשין כך:

"לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו".

אם כן, היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" מבוסס על שלושה תנאים מצטברים: החלטה להמית; הכנה; והיעדר התגרות (היעדר קינטור). כאשר לא מתקיים אחד מן התנאים הללו, לא מתגבשת עבירת הרצח, וניתן להניח בסיס רק לקיומה של עבירת המתה אחרת. ואמנם, בכך התמקד הדיון שלפנינו – האם אכן התקיימו במערער התנאים הסטטוטוריים של היסוד הנפשי "כוונה תחילה", ולכן ניתן להרשיעו ברצח, או שמא אלו לא התקיימו, ויש להרשיע את המערער בהריגה בלבד. אדון בשלושת התנאים האמורים על בסיס התשתית העובדתית שהוצגה לעיל.

החלטה להמית

60. התנאי הראשון שיש לבחון עניינו קיומה של החלטה להמית: היסוד הנפשי הפנימי של חזות מראש של אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, והרצון שהיא תתגשם (ראו: יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 432 (מהדורה שלישית, 2014) (להלן: רבין ו-ואקי)).

61. על כוונתו של התוקף, הטמונה בצפונות ליבו, יש ללמוד ממכלול נסיבות העניין. בהקשר זה, ניתן לעשות שימוש בחזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי ממעשיו. חזקה זו ניתנת כמובן לסתירה, ולצורך סתירתה די בכך שהנאשם יעורר ספק סביר באשר לה באמצעות הצעת הסבר מתקבל על הדעת או ראיות נוגדות (ראו למשל: ע"פ 4932/00 יעקבלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 30, 37-34 (2002) (להלן: עניין יעקבלב); ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 49, 55 (2002) (להלן: עניין אלימלך)).

62. הלכה למעשה, פסיקתו של בית משפט זה בחנה את הסוגיה תוך שימוש במספר מבחני עזר, וביניהם: כלי הנשק שבו נעשה שימוש, מספר הפגיעות בגופו של המנוח ומיקומן של הפגיעות (ראו למשל: ע"פ 11971/05 בסעוד נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 21 (15.7.2009); ע"פ 2458/11 סולביוב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה כ"ה (7.1.2014)). לכאורה, קיומה של פגיעה בודדת בגופו של המנוח יכולה להוות שיקול כנגד הכרה בכוונה להמית, אך הכול תלוי בנסיבות העניין – בהתרחשויות שקדמו לפגיעה, במיקומה ובאופיו של הנשק הקטלני שבו נעשה שימוש (ראו: עניין מיקל, בפסקה 14; ע"פ 1632/08 טורק נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 11 (4.6.2009)). ואמנם, קיימים מקרים שבהם אף דקירה בודדת במקום רגיש בגוף, כמו בחזהו של אדם, הוכרה כמלמדת – בנסיבות מתאימות – על קיומה של החלטה להמית (ראו למשל: ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 326, 335 (1997), וההפניות שם (להלן: עניין חסן); ע"פ 6671/01‏ וחידי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 76, 96 (2003); עניין פרץ, בפסקה 27, וההפניות שם). האם במקרה שלפנינו מכלול הנסיבות מלמד כי הייתה למערער כוונה להמית את המנוח?

63. על מנת להשיב לשאלה זו אני נותרת עם הממצא העובדתי ה"נקי" לפיו המערער דקר את המנוח בחזהו באמצעות סכין שנהג לשאת עמו וזאת ממרחק קצר, לאחר שהמנוח נגח בו.

64. כלי הנשק שבו המערער עשה שימוש היה סכין מטבח, שאורכה הכולל יותר מ-20 ס"מ (בחקירתו מיום 7.5.2012, לאחר שצייר את הסכין, המערער ענה לשאלת החוקרים באשר לגודלה של הסכין כך: "אני קצב, אני יודע מה זה סכין מטבח, זה הגודל בערך". שם, בעמ' 4). הדקירה הייתה במקום רגיש בגוף – בחזהו של המנוח, בצד שמאל. כל אלה תומכים לכאורה בקיומה של כוונה להמית. עם זאת, יש לבדוק גם את הנסיבות בהן אירעה הדקירה, היינו את העימות שקדם לה בין השניים, שהתבטא בנגיחתו של המנוח במערער, בכדי לבחון אם מקום הדקירה אינו בהכרח ראיה קונקלוסיבית ביחס לכוונה להרוג (ראו עוד: ע"פ 139/86 עאזם נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 343, 350 (1987) (להלן: עניין עאזם)). עמדתי היא שבמקרה זה הנגיחה עובר לדקירה אינה משנה את המסקנה שאליה הגעתי. בהקשר זה, ניתן להסתמך גם על הדגמת הדקירה במסגרת השחזור שערך המערער ועל גרסתו לפיה בעת הדקירה עמד על רגליו מול המנוח. כזכור, המערער הדגים – הן בשחזור והן בבית המשפט המחוזי – דקירה המכוונת למרכז גופו של המנוח, וזאת כשהוא עומד על רגליו, ואף גרסתו תמכה בכך, כמפורט לעיל. על כך יש להוסיף כי גם אם המערער היה צנום יותר מן המנוח, כטענתו, גובהם של השניים היה דומה, כך שכיוון הסכין בגובה חזהו של המערער לכיוון שמאל מתיישב עם כוונה לדקור את המנוח במקום רגיש וקטלני.

65. לאחר בחינת הראיות, עמדתי היא כי מקרה זה אינו דומה למקרים אחרים של תגרה שבהם קיומו של מאבק בין הדוקר לנדקר הוביל את בית המשפט למסקנה כי לא ניתן היה לדעת אם הדקירה אכן יועדה למקום הרגיש, ולכן נשלל היסוד של החלטה להמית. המערער טען כי לא ניתן לקבוע בדיוק מה אירע "בשניות הקריטיות", וכי הדקירה אירעה "תוך כדי תנועה", באופן שתומך בגרסתו לפיה אין ללמוד מן הדקירה האחת על הכוונה להמית. אולם, כפי שצוין לעיל, גרסתו של המערער לכך שהדקירה אירעה תוך כדי תנועה אינה קוהרנטית ואינה מסתברת. לכן, ובניגוד לנטען, לא ניתן לומר שמדובר במקרה אשר בו לא ידוע מה אירע בשניות הקריטיות באופן שמניח יסוד לספק סביר באשר להחלטה להמית. כאמור, המערער עמד על רגליו וכיוון את הסכין למרכז גופו של המנוח, לגובה החזה. בכך ענייננו שונה מן הסיטואציות של מאבק ודקירה בחזה תוך כדי תנועה, אשר פגעו בליבו של המנוח, שנדונו בעניין יעקבלב ובעניין חסן. בשני המקרים חוות הדעת הרפואיות והממצאים תמכו בכך שהיה מאבק בין התוקף לקורבן. בעניין יעקבלב נקבע כי התוקף והקורבן היו בתנועה ובמאבק, על אף שלא היו ממצאים ברורים לגבי המאבק ביניהם, וזאת בשונה מן המקרה שלפנינו, שבו ברגע הדקירה המערער עמד מול המנוח. כמו כן, חוות הדעת הרפואית שהוגשה באותו עניין קבעה באופן פוזיטיבי כי עוצמת הדקירה הייתה "פחות מבינונית", עובדה שתרמה אף היא להתגבשות הספק בדבר קיומה של כוונה להמית. בעניין חסן עלה מחוות הדעת הרפואית כי היו מספר דקירות במקומות לא רגישים, שהתרחשו בעת שהקורבן היה במצב סטאטי. מכך נלמד כי כאשר הייתה לתוקף "הזדמנות" לתקוף הוא לא כיוון למקום רגיש, ואילו הדקירה בחזה אירעה לאחר מכן, כנראה תוך כדי מאבק ובלי שיועדה לשם. בענייננו, פני הדברים היו שונים. ענייננו שונה גם מעניין עאזם, שבו נקבע כי לא התקיימה כוונה להמית על אף המיקום הקטלני של הדקירה, בצווארו של המנוח, תוך התייחסות למכלול הנסיבות, שחופש הפעולה של הדוקר היה מוגבל משום שאנשים נוספים היו פעילים בזירה וניסו להפריד בין הנצים. לעומת זאת, בענייננו, המערער עמד מול המנוח ובחר לדקור אותו "בתנועת מגל קדימה", בגובה החזה. בהקשר זה יוער, כי הכוונה להמית יכולה להתגבש גם בהרף עין, ואף בתגובה להתרחשות כלשהי בסמוך למעשה הקטלני (ראו: עניין סולביוב, בפסקה כ"ה; רבין ו-ואקי, בעמ' 432). אכן, בענייננו, ובשים לב לקביעה כי הסכין נשלפה רק לאחר הנגיחה, ההחלטה אמנם התקבלה תוך שניות – אך היו אלה שניות קריטיות, שבהן עמד המערער מול המנוח לאחר המהלומה שקיבל, והחליט לדקור את המנוח בחזהו.

66. נוכח האמור לעיל, אני סבורה כי במקרה דנן לא נסתרה החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. דקירה באזור החזה מצד שמאל מקימה חזקה לקיומה של כוונת קטילה. אמנם, כפי שהובהר, זוהי חזקה הניתנת לסתירה, אלא שהנטל לסתירתה מונח על כתפיו של המערער, במובן של הטלת "ספק סביר" בכוונה להמית. בנסיבות העניין, בסיכומו של דבר, אני סבורה שהמערער לא עמד בנטל זה. המערער הציג גרסה שקרית ובלתי מסתברת באשר לאופן שבו דקר את המנוח, גרסה ששינה מספר פעמים. בסופו של דבר, "ליבה" של הגרסה שעליה המערער "התייצב" אינו מתיישב עם הטענה לפיה כיוון לרגליו של המנוח ולא התכוון לדקור דקירה קטלנית בליבו של המנוח.

67. יש להעיר, כי לעתים ניתן ללמוד על כוונתו של התוקף גם ממעשיו לאחר התקיפה (ראו למשל: ע"פ 3165/93 סלימה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 4(ב)(1) (15.5.1994) (להלן: עניין סלימה); עניין עזאם, בעמ' 351-350; ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 39 לפסק דינו של השופט ד' חשין (25.10.2006) (להלן: עניין אברמוב)). עם זאת, בנסיבות העניין, אינני נדרשת לכך. אינני סבורה כי העובדה שהמערער לא הושיט עזרה למנוח מלמדת על כוונת הקטילה. אכן, עצם ניסיון להושיט עזרה לקורבן, יכול להעלות ספק בדבר אותה כוונה (ראו למשל: עניין מיקל, בפסקה 14 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור). אם התוקף סבור כי הקורבן עודנו חי לאחר המעשה הקטלני, ואינו מנסה "להשלים את משימתו", ולא כל שכן כאשר הוא מסייע לקורבן, ניתן ללמוד מכך כי לא קיננה בליבו כוונת הקטילה (ראו עוד: שם; עניין עזאם, בעמ' 351; עניין אלימלך, בעמ' 56). אולם, בריחה מזירת הפשע על מנת להימלט מן הדין אינה מלמדת כשלעצמה על קיומה של כוונת קטילה. היא ראויה לכל גינוי, אבל אינה יכולה לשמש במקרה זה בסיס עצמאי לקביעה כי התקיימה כוונה להמית. בהקשר זה, אף לא ראיתי לחזק את המסקנה שהמערער הבין כבר במועד הדקירה כי זו הייתה קטלנית בכך שהמערער עובד בתור קצב, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. אינני סבורה כי בריחתו של המערער בנסיבות העניין משפיעה על המסקנה בדבר כוונת הקטילה שקיננה בליבו – לכאן או לכאן, כמפורט להלן.

68. המערער טען כי בעת שברח מן המקום חשב שרק פצע את המנוח, וכי באותו זמן המנוח עדיין עמד על רגליו. ניתן לפקפק בטענה זו, אך הדבר אינו מעלה או מוריד. מדוע ניתן לפקפק? חבריו של המערער העידו אף הם כי בעת בריחתם המנוח עדיין עמד על רגליו, אך הם הוסיפו כי הוא "התנדנד", החזיק את החזה, וכן כי הייתה כמות רבה של דם מיד לאחר הדקירה. בחקירתו של ליאל פרץ במשטרה הוא טען שכאשר ברחו המנוח עדיין עמד על רגליו (ראו: חקירתו של ליאל פרץ מיום 10.5.2012, בעמ' 2). בחקירתו של אור מסיקה מאותו יום, הוא סיפר כי המנוח "עמד יחסית זקוף והחזיק בשתי ידיים את הפצע בחזה בצד הגוף והיה מתנדנד במקום" (שם, בעמ' 1). מחקירתו של רז בן שמעון מיום 5.5.2012, עולה כי המנוח נפל, וכי הייתה כמות גדולה של דם שנראתה בבירור על החולצה הלבנה שלבש המנוח (שם, בעמ' 3). מכלל העדויות ניתן ללמוד כי זב דם רב מחזהו של המנוח בעת שליפת הסכין מחזהו (כך עולה גם מחקירתו של המערער מיום 7.5.2012, בעמ' 2 "ראיתי שפריץ של דם ונבהלתי, ברחתי"). גם תמונות הזירה מעידות על כמות רבה של דם. בנסיבות אלה, אין העניין דומה כהוא זה לעניין עאזם או עניין אלימלך, שבהם התוקף עזב את המקום בעודו סבור שהקורבן חי: בעניין אלימלך, התוקף ראה את הקורבן פונה לביתו ועולה במדרגות (שם, בעמ' 54); ובעניין עאזם התוקף ראה את הקורבן עומד וממתין לרכב שיסיעו לקבלת טיפול (שם, בעמ' 350). מדוע אפוא אינני מסתמכת על כך? הטעם לדבר הוא שאת בריחתו של המערער ניתן להסביר גם ב"לחץ" ובהלה נוכח המעשה שביצע. אי הושטת עזרה לקורבן אינה נזקפת כמובן, לטובתו של המערער ברמה המוסרית והערכית, אך אינה מלמדת כשלעצמה על קיומה של כוונת קטילה. מנגד, עזיבתו של המערער את המקום בעוד המנוח עומד, אינה גורעת מן המסקנה שאליה הגענו עוד קודם לכן בדבר קיומה של כוונת קטילה, כפי שהוסבר. בסופו של דבר, האמת במערומיה היא שהמערער דקר את המנוח בליבו, ולא הצליח להציע הסבר מתקבל על הדעת לכך שהדבר לא נעשה מתוך כוונה להמיתו.

הכנה

69. יסוד ההכנה פורש בפסיקה כיסוד פיסי מובהק, שעניינו הכנה למעשה ההמתה או הכנת הכלי ששימש לביצוע הרצח. יסוד ההכנה יכול לבוא אף בצמוד למעשה ההמתה, ואף להיבלע בתוכו (ראו: עניין סלימה, בפסקה 4(א); עניין אברמוב, בפסקה 32; רבין ו-ואקי, בעמ' 435-434). לעניין ההכנה ניתן אף להסתפק בנטילת סכין או שליפתו (ראו: ע"פ 553/77‏ תומא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 141, 149 (1978); עניין עאזם, בעמ' 348). כאמור לעיל, המערער שלף את הסכין לאחר הנגיחה, שליפה העונה על יסוד ההכנה כפי שפורש בפסיקה. למעלה מן הצורך יוער, שאף גרסת המערער לפיה הרים את הסכין מן הרצפה, גרסה שאותה דחיתי, מתיישבת עם קיומו של יסוד זה.

היעדר קינטור

70. היסוד השלישי הנדרש לצורך הוכחת "כוונה תחילה" הוא היעדר קינטור, היינו היעדר התגרות שקדמה למעשה הקטלני. הדיון שבפנינו התמקד בשאלת הכוונה להמית, ולא בטענת הקינטור, שאותה דחה בית המשפט המחוזי מכול וכול. עם זאת, אני מבקשת להבהיר – ולו בקיצור – כי אף אני סבורה שאין לטענה זו מקום בענייננו.

71. כידוע, שאלת הקינטור נבחנת תוך התייחסות לשני יסודות מצטברים: יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי. היסוד הסובייקטיבי מתמקד בנאשם הספציפי, היינו בשאלה האם ההתנהגות המקנטרת השפיעה עליו בפועל עד שאיבד את שליטתו העצמית וביצע את המעשה הקטלני באופן ספונטני, כלומר שלא מתוך יישוב הדעת. היסוד האובייקטיבי בוחן כיצד אדם מן היישוב היה מגיב להתנהגות המתגרה, ומשווה בין התנהגותו של הנאשם להתנהגות זו (ראו עוד: ע"פ 396/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561 (1970); דנ"פ 1042/04‏ ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 646 (2006) (להלן: עניין ביטון); ע"פ 7300/09 חכמון נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 24-22 (4.7.2012); עניין סולביוב, בפסקה כ"ט- ו-ל"ב; רבין ו-ואקי, בעמ' 442-436). בענייננו אני תמימת דעים עם בית המשפט המחוזי, כי לא התקיימו במערער שני היסודות גם יחד.

72. אקדים ואומר, כי לכאורה טענתו של המערער לפיה כיוון לרגליו של המנוח, אינה עולה על פניה בקנה אחד עם טענת הקינטור שהעלה. מהותה של טענת הקינטור היא שהנאשם התכוון לקטול את קורבנו, אלא שעשה כן משום שקונטר. לעומת זאת, הטענה של דקירה לעבר הרגליים מבקשת לשלול קיומה של כוונת קטילה. אכן, הפסיקה הכירה במצבים שבהם ניתן להעלות טענות הגנה חלופיות, אולם על טענות אלה להיות מעוגנות בראיות (ראו: ע"פ 6952/07 רפאילוב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקאות 21-19 (28.6.2010); ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 176-163 (10.11.2011) (להלן: עניין קצב)). בנסיבות העניין, לא השתכנעתי כי חומר הראיות, לרבות אמירותיו של המערער במשטרה ובעדותו בבית המשפט, מעיד על איבוד עשתונות בשל הנגיחה, באופן שיש בו כדי לבסס טענה של קינטור סובייקטיבי. כפי שכבר צוין, הראיות מלמדות כי המערער התקרב אל גדי כשהוא נכון לעימות עמו, בטרם התרחשה הנגיחה.

73. בנוסף לכך, אני סבורה, כמו בית המשפט המחוזי, כי לא התקיים במקרה זה גם היסוד האובייקטיבי של הקינטור. מן הבחינה האובייקטיבית-נורמטיבית, אינני סבורה שניתן לתת תוקף לכך שכל פעולה אלימה במסגרת תגרה תוכל להיחשב כ"קינטור". אם היינו עושים כן – כל תגרת רחוב פשוטה וכל מעשה אלימות היו מניחים יסוד לטענת קינטור (ראו והשוו: עניין עאזם, בעמ' 349).

סוף דבר

74. המסקנה שאליה הגעתי – בהתאם לאמות המידה הנוהגות לפרשנותה של עבירת הרצח – היא שהמערער רצח את המנוח. טעמי לכך מעט שונים מהנמקתו של בית המשפט המחוזי, במובן זה שלא התבססתי על חלק מהממצאים עובדתיים ששקלו לרעת המערער בהכרעת הדין. עם זאת, גם לאחר מכן אני סבורה שיש בממצאים העובדתיים די על מנת לבסס את המסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי.

75. בשולי הדברים, אוסיף כי המקרה שבפנינו – אשר בו נדרשנו שוב להבחנה בין עבירת הרצח לעבירת ההריגה – מהווה דוגמה טובה נוספת לצורך ברפורמה בתחום עבירות ההמתה במשפט הישראלי. אני סבורה כי הוכח בבירור כי המקרה שבפנינו לא היה אירוע של הריגה. עם זאת, יש לכאורה טעמים חברתיים ומוסריים להבחנה בין דרגות שונות של הכנה לרצח ושאיפה לביצועו, תוך הכרה ברצח "מדרגה ראשונה" לרצח מדרגות נמוכות יותר, כפי שעולה מדו"ח הצוות שמונה לבחון את הנושא ואף שימש בסיס להגשתה של הצעת חוק עדכנית בעניין שינוי בעבירות ההמתה בחוק העונשין (ראו הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 119) (עבירות המתה), התשע"ד-2014; עניין סולביוב, בפסקה ל"ג). מכל מקום, במסגרת המצב המשפטי הנוכחי, אני שלמה עם הקביעה כי לא נכון להגדיר את מעשהו של המערער כהריגה בלבד.

76. הגענו אל סופה העצוב של הדרך. כואב ומקומם היה לבחון את אירועי הלילה שבו מצא גדי ויכמן ז"ל את מותו. חיי אדם הם יקרים מכול. חרף זאת, יש החוזרים ומתייחסים אליהם בזילות שיש בה כדי לזעזע. גסות רוח והתנכרות לרגשותיהם וצרכיהם של אחרים הובילו לעימות אלים. העימות הוליד דקירה קטלנית. בצד כל אלה, קשה שלא לחשוב על כך שהיענותה של המשטרה לקריאותיהם של השכנים הייתה איטית, איטית מדי. יש לקוות כי הלקחים מכך נלמדו ויושמו. אכן, משאביה של המשטרה אינם בלתי מוגבלים. יחד עם זאת, אירועים של ריב ומדון אינם צריכים להגיע אל שיאים של אלימות כדי לזכות להתייחסות מכבדת והולמת לפניות של אזרחים.

77. אשר על כן, אני סבורה שדין הערעור להידחות. הרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו ועונשו, כמפורט לעיל בפסקה 23, יעמדו על מכונם.

ש ו פ ט ת

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א. מצטרף אני לפסק דינה של חברתי השופטת ברק-ארז, הכתוב דבר דבור על אפניו, על כל חלקיו. בסופו של יום עסקינן במקרה טרגי נוסף, שלדאבון ליבנו ראינו לא אחת כמותו בבית המשפט, של דקירת קרבן בליבו בעקבות סכסוך של מה בכך, אשר סופה קיפוח חייו. המחלוקת גם בענייננו היא בשאלת התקיימותם של תנאי עבירת הרצח, מקום שאין מחלוקת כי דקירת סכינו של המערער גרמה למוות, ולשיטת המערער יש לראות את העבירה כהריגה, על המשתמע משפטית וערכית ובעיקר עונשית.

ב. חברתי נדרשה לכל הנושאים שעלו בגדרי הערעור. השאלות מצטמצמות בעיקר לכוונה להמית ולצדה, בהנחה שהיתה כוונה כזאת, להיעדר קנטור. מסכים אני לניתוחה של חברתי – המלמד גם על ההבחנות הדקות שבין פרשה זו למקרים אחרים בפסיקה. אכן, באי כוחו המלומדים של המערער ניסו לשכנענו שעסקינן בסכין –שאין חולק כי היתה מעיקרא בכליו של המערער – אשר נפלה והוא הרים וניסה לדקור את המנוח ברגליים, בתגובה על נגיחתו על-ידיו, ודקירה אחת הבאה כתגובה אינה בהכרח רצח; לשיטתו לא היתה כוונה להמית, שכן עסקינן בדקירה אחת בתנועה סיבובית תוך כדי נפילת המערער, ועל כן לא ללב כוונו הדברים, אלא חוסר מזל גרם. חברתי הראתה בפרטות כיצד יש להסיק את הכוונה להמית; דעתי כדעתה.

ג. אוסיף רק מצדי, אף כי ניתן להסתפק בניתוחה של חברתי כדי להגיע למסקנתה, כי כשלעצמי – בעקבות תיאורו של בית המשפט המחוזי –סבורני כי ההיגיון אומר שבהפעלת כוח עסקינן; אמנם ד"ר רזניק שחיותה דעתה לעניין דקירת המנוח בליבו מטעם ההגנה סברה בחוות דעתה, כי "לא ניתן לקבוע שבהכרח היה נדרש כוח רב על מנת לגרום את הפציעה בגופו של המנוח". אך כפי שציין בית המשפט קמא, אמרה עם זאת ד"ר רזניק, כי לפחות בשלב הראשוני של החדירה דרך העור היה צורך בהפעלת כוח (עמ' 307 לפרוטוקול). גם אם אין בידינו "מד כוח", ברי על פי סברה ישרה, כי כדי שסכין לא תשרוט או תדקור דקירה קלה בלבד, יש צורך בכוח מסויים, משמעותי, אף שיש להניח כי כאמור בחוות הדעת "פגיעה במהירות דורשת פחות כוח כדי לחתוך את העור". המהירות היא – כך נראה – מכפיל כוח. להיגיון המניח הפעלת כוח מסויים אצרף את נושא הסכין, בחקירת המערער במשטרה ביום 7.5.12 ציין (גיליון 3 שורות 72-70) כי, בדרך כלל אני מסתובב עם סכין, אני דפוק, יש לי פרנויות, אני תמיד חושב שרוצים לבוא להרביץ לי, להפתיע אותי, יש לי הרבה תסביכים" (על כך חזר גם בעדותו בבית המשפט בעמ' 210). להלן (גיליון 4 שורה 92) ציין בחקירה, כי המדובר היה ב"סכין מטבח גדולה עם ידית בצבע אדום", וכן סיפר (ש' 100) על "תיקי סכין" שהיו לו בעבר. כשנשאל היכן הסכין ציין "באותו יום נחרבה הסכין והעלמתי אותה. אף אחד לא יכול למצוא אותה. זרקתי אותה בפח זבל וכנראה שכבר אספו את הזבל". נחלקו חכמים לעניין פירוש של הביטוי "נחרבה"; כשלעצמי נראה לי כי הפירוש הסביר הוא "התקלקלה", שכן לא היה צריך לומר "נחרבה" כדי לציין שנזרקה, והרי אין מחלוקת כי היא שימשה לקטילה, ויתכן מאוד כי נתעקמה מן הדקירה. בכך שונה במקצת דעתי מזו של חברתי (פסקה 48), ואולם, כפי שנאמר מעלה, גם בלא זאת די בהנמקתה.

ד. חרף זאת, אינני יכול שלא לומר, כי ההכרעה במקרים מעין אלה, וגם כאן, באשר לכוונה להמית היא קשה. בפסיקתו של בית משפט זה מקרים רבים של דקירה ממיתה, שפעמים הוגדרה כרצח ופעמים כהריגה, והדבר תלוי נסיבות על פי מבחני עזר שונים. ואולם, חברתי בחנה – כאמור – את התקדימים השונים בנושא זה, ונדרשה למבחני העזר שבפסיקה, וסוף דבר שמצאה (פסקה 66) כי "במקרה דנן לא נסתרה החזקה לפי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. דקירה באיזור החזה מצד שמאל מקימה חזקה לקיומה של כוונה קטילה", והמערער לא עמד בנטל להפריכה, שכן "הציג גירסה שקרית ובלתי מסתברת באשר לאופן שבו דקר את המנוח". סבורני כי בשל אלה, עסקינן במקרה שאינו יכול להישאר בגדרי עבירת ההריגה.

ה. כאן מצטרף אני בכל לב להערת חברתי בפסקה 75 באשר לצורך בתיקון חוק העונשין לעניין עבירות ההמתה. אילו נתקיימה בישראל עבירת רצח מדרגה שניה – כפי שגם ציינתי באולם בית המשפט על דעת ההרכב – יתכן כי המערער היה בא בגדרה. בית משפט זה הזכיר ציין לא אחת בעבר מתוך חיוב את המחשבה לעיצוב עבירת רצח מדרגה שניה; ראו הערת השופט (כתארו אז) מצא בע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל פ"ד נא(2) 597, 614 (1997); דברי השופט ד' חשין בע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסקה 29 (2006) והערתי שם, וכן הערתי בע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2009); ופסק הדין בע"פ 2458/11 סולוביוב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה ל"ג (2014), שם נסקרו התזכיר לתיקון חוק העונשין (עבירות המתה ורשלנות), תשע"ב – 2012, וההצעה להבחין בין עבירת הרצח הבסיסית (מאסר עולם כעונש מירבי) לעבירת רצח בנסיבות מחמירות (מאסר עולם חובה). ההבחנה היא, בין השאר וכנאמר שם, בין מקרים "בהם הממית שקל והחליט לקטול את קרבנו, להבדיל מהמקרים בהם הרצון להמית נוצר באופן ספונטאני ובלהט הרגע"; עוד ראו הערתי בע"פ 6026/11 טמטאווי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (24.8.15). כמה חשוב, בעקבות הערות הפסיקה שוב ושוב, שהמחוקק יאמר דברו לשם טיובו של מעשה הצדק – אך לעת הזאת אין לנו אלא הדין הקיים.

ו. כאמור אצטרף לחברתי, ואוסיף כי באי כוח הצדדים עשו מלאכתם נאמנה והסניגוריה טענה כל הניתן לטובת המערער.

המשנה לנשיאה

השופט ח' מלצר:

1. לאחר התלבטות הנני נותן הסכמתי לחוות דעתה המקיפה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז ולהערותיו של חברי, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, למעט זו המופיעה בס"ק ג' סייפא לחוות דעתו.

2. גדר התחבטותי נבע משני טעמים:
(א) נראה לי כי ההחלטה להמית נוצרה פה אצל המערער בלהט הרגע וללא תכנון מוקדם (אף כי יסוד ההכנה התקיים; לגבי אלמנט הקינטור – ראו ס"ק (ב') שלהלן). לפיכך, אם היתה מתקבלת הרפורמה בדיני ההמתה, כפי שהוצעה, דומה שהמקרה היה נופל, על פי מה שהוצג על-ידי חברי, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין – למסגרת עבירת הרצח הבסיסית (מאסר עולם כעונש מירבי) ולא לקטגוריה של עבירת רצח בנסיבות מחמירות (מאסר עולם חובה). דא עקא שאנו פוסקים לפי המשפט המצוי, ולא זה העתידי, אפילו הוא רצוי.

(ב) באשר ליסוד הקינטור – נוטה אני לדעה שניתן היה לראות בנגיחה, ככל שהיא באה בתכוף לפני הדקירה (כפי שנטען בכתב האישום) כממלאת אחר הפן הסובייקטיבי של תנאי ההתגרות הסטטוטורי, המוגדר בסעיף 301 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין). ואולם נוכח מה שנפסק בהרכב מורחב ב-דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל פ"ד ס"א (3), 646 (2006) (להלן – הלכת ביטון), יש אף צורך בהתקיימות של פן אובייקטיבי לצורך השלמת התנאי של ההתגרות הסטטוטורי . היבט זה לא התממש כאן.

3. במבט לעתיד – מוצא אני לנכון להוסיף כי, לשיטתי, היה ולא יחול בקרוב השינוי החקיקתי המקווה בהגדרת עבירות ההמתה – יתכן ויהיה מקום לשקול מחדש את הלכת ביטון ביחס לצורך בקיומו של פן אובייקטיבי ביסוד הקינטור. זאת בשים לב למה שמקובל בחלק ממדינות העולם בנושא ולביקורת המלומדים, שהביעו דעה שיש להסתפק בהקשר זה בפן הסובייקטיבי בלבד. נקודת האחיזה הארכימדית לתפנית אפשרית כזו, מצויה, לגישתי, בפרשנות הצירוף: "והמיתו בדם קר", המופיע בסעיף 301 לחוק העונשין, הקורא כך:

"לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו".
(ההדגשה שלי – ח"מ)

עם זאת המקרה הטרגי של רצח גדי ויכמן ז"ל והנסיבות שאפפו אותו – איננו מתאים לדיון מחודש כאמור.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז.

5129371 ניתן היום, כ"ד בתשרי התשע"ו (7.10.2015).
54678313המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14027600_A09.doc /עכ.+שצ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

ח' מלצר 54678313-2760/14
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

2 thoughts on “רצח גדי ויכמן ז"ל – בית המשפט העליון אישר: עדן אוחיון למאסר עולם

  1. לדעתי פסק הדין המלומד הושפע מן העיתונות, שהתעלמה מכך שויכמן ירד ונגח מיד בראשו של הנאשם. אני רוצה לראות אדם שיספוג ראשייה מאדם אחר ולא יגיב. להחליט שאין זה קינטור זה אבסורד. כבר ראינו קינטורים קלים מזה שהביאו להפחתה בעונש. החברה חוששת מאלימות (בצדק) ומתייחסת לרוצח הזה בחומרה יתרה, בלי להביא בחשבון את הנסיבות בהן נעברה העבירה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

© ירקוני - משרד עורכי דין ונוטריון

top